האמת? הטור הזה בכלל היה אמור להיכתב על ידי מישהי אחרת. עיתונאית מוכשרת כלשהי שהיא במקרה גם אמא אוהבת, התבקשה לכתוב 500 מילה בנושא "איך בין כל האמהות רדופות ייסורי המצפון – אני דווקא חושבת שאני אמא טובה".
אלא שכאשר הגישה האם הטובה את טורה, התבררה עובדה בעייתית משהו: הקומפלימנט האמור נעדר מהטקסט כליל. "חשבתי על זה קצת", היא כחכחה קלות וסידרה את תמונת בתה שעל השולחן, "והגעתי למסקנה שאני לא מסוגלת להגיד במפורש שאני אמא טובה. מה דעתך על 'אמא לא רעה'?"
הנקת חודשיים? חבל שלא שנתיים
מודה, נעצבתי מעט. ראשית, כבר קודם ביאסה אותי העובדה שאישה שמעידה על עצמה שהיא אמא טובה - זה סקופ. כן, זה המצב; כולן כל כך אכולות רגשי אשמה, עד שכאשר ישנה מישהי שמרוצה קצת מההורות שלה - זה לגמרי שווה טור.
אבל עוד יותר התבאסתי מכך שאותה אמא לא מסוגלת לפרגן לעצמה שתי נקודות. בעצם, אני לא מכירה אף אחת שמסוגלת. בעבודה או בגינה, בטלפון או פנים מול פנים – מעולם לא שמעתי מישהי מסכמת: "וואללה, הילדים שלי מאושרים ומתפתחים יפה, אני כנראה עושה משהו ממש טוב".
למה זה ככה? למה כל כך קשה לנשים לפרגן לעצמן מילה טובה דווקא היכן שהן משקיעות את רוב האנרגיות, המאמצים והנשמה?
אולי כי הסטנדרטים השתכללו, ההורות נעשתה קשה יותר. כי פעם אמהות גידלו ילדים במשרה מלאה, והיום הן גם מתחזקות קריירה ושיעורי פילאטיס. כי פעם כל המשפחות חיו פחות או יותר אותו הדבר, והיום הפערים בין סגנונות החיים מזמנים השוואות אכזריות; הנקת חודשיים? חבל שלא שנתיים. הילד מצטיין בלימודים? אבל לא בחינוך הביתי. אוכל ירקות לארוחת הערב? אופס, לא אורגניים. הארכת את חופשת הלידה בעשרה שבועות? השכנה ממול האריכה ב- 40.
ולכן אמהות היום מרגישות תמיד טעונות שיפור בכל רגע, בכל מקום. "התלמיד אינו ממצה את יכולתו" – מכירים? תמיד אפשר יותר, גברת, תתאמצי עוד קצת; הורות היא בור בלי תחתית, ואם לא נשאבת פנימה עד הסוף וסגרת מעלייך את המכסה, איך תוכלי לומר בפה מלא שאת מסורה באמת לילדים?
ולפעמים אני חשובה יותר מהילדים
אז נעים מאוד, אני אמא טובה. מעולה אפילו; אני מסתכלת על הילדים שלי, ומבינה את זה לגמרי. בכל פעם שהילד שלי שר לעצמו בשירותים, או אומר לי: "אמא, איך אני חכם?"; בכל פעם שבתי בת השנה הולכת על הדשא ומפטפטת עם חברתה הפעוטה בגינה - אני חושבת לעצמי: אם אלה התוצאות, אני אכן מעולה.
האם הילדים תמיד בראש סדר העדיפויות שלי? לא. כלומר, מובן שהייתי נותנת להם את חיי ואת רכושי, אבל לא את שפיותי. ולכן, למען אותה שפיות, ישנן סיטואציות, רגעים קטנים בחיים, שבהם אני עדיין חשובה יותר מהם.
טיילנו בקניון וראיתי נעליים במבצע? מצטערת חבוב, הג'ימבורי יחכה, שב ליד אמא עד שאסיים למדוד. חזרתי מהעבודה ובא לי להסתגר בחדר ולחשוב לעצמי מחשבות? תראה בינתיים טלוויזיה מאמי, פאזלים נרכיב אחר כך.
ופה ושם, מודה, אני לא מספיקה להגיע לשעת האמבטיות וההשכבה, אז? גם אבא יודע לספר סיפור לפני השינה. ואתמול שכחתי להביא לגן פומפייה, והילד הכין לביבות בעזרת מגרדת של מישהו אחר, קרה משהו?
אני מסרבת להתייסר או להזיל דמעה על ההורות שלי, אני ומצפוני ישנים מצוין בלילה.
מיהי אמא טובה, תשאלו? מי שפשוט מרגישה ככה.
>> לטור הקודם: עידית שריג יצאה גדולה
לכל הטורים של אורית נבון