יש דברים שאני לא רוצה לראות. פעילי דאעש עורפים ראשים, מחבל עם סכין משתולל בסניף של רמי לוי, טרקטורון דורס תינוקת – עזבו אותי, בחייאת. גם ככה שלוות נפש אינה מתכונותיי הבולטות, לא צריכה גם סרטוני זוועה על הראש, הנה אני חותכת לי אפרסמון ומתיישבת מול פרק 6927392 של "היפים והאמיצים"; לנצח אעדיף לבהות בעצמות הלחיים של טיילור מאשר להתמודד עם המציאות.
אבל השבוע נאלצתי לצפות בסרטון בלהות שכזה, פשוט לא הייתה לי ברירה: מישהי שלחה לי לינק לגיהינום, ואני נשאבתי אליו בעל כורחי. "בית הזוועות", הכתבה על ורד לב ששודרה בערוץ 10 לפני כארבע שנים, קמה לתחייה ביו טיוב והוצפה ברשתות החברתיות השבוע, עם היוודע דבר התאבדותה.
הייתי אומרת שהיא קשה לצפייה, אבל זה רק יגמד את הכל; האמת היא שהסרטון הזה עושה חשק למות. "פה הוא אנס אותי בגיל שלוש וחצי", היא נכנסת לחדר אמבטיה עם חרסינה חומה מהאייטיז, "וכאן הייתי מתחבאת אחרי כל אונס", היא מצביעה על חבלי הכביסה העמוסים בחצר.
מה יש לומר, חבל שראיתי את זה, חשוב שראיתי את זה. אבל כבר היה עדיף סרטון של דאעש.
"תמחקי את זה מהראש שלך"
הביטוי "ילדות קשה" מתקשר לנו בדרך כלל עם שיכון עניים אי שם, אבל הסיפור של ורד לב מוכיח שגם אם נולדת למשפחה אמידה בשכונת דניה היוקרתית בחיפה, את לא חסינה מהסיוטים שיש לעולם הזה להציע.
בפנים גלויות ובקור רוח מקפיא סיפרה לב לכתב אבנר הופשטיין, איך לפני האונס אבא שלה "היה מסתכל על עצמו במראה באמבטיה ואומר לעצמו – אני הימלר, אני היטלר", איך היה לוקח אותה להתקלח בגיל שלוש וחצי כשהיא צורחת: לא רוצה, לא רוצה.
בגיל ארבע סיפרה הכל לאמא שלה, וזו לקחה אותה לאבחון מקצועי. ורד הילדה קיבלה בובות לשחק בהן; היא הפשיטה אותן וחיפשה בהן חורים מסוימים. גם חברתה הטובה סיפרה שוורד מרבה לשחק בבובות שמקיימות יחסי מין תוך אנחות.
בהתחלה אמה סילקה את האב מהבית, אבל אחרי חצי שנה נשברה וחזרה אליו. הסיוטים חזרו, כשהפעם האב מצרף לתקיפות גם קרוב משפחה - מזל שמסיבה משפטית אסור להגיד כאן מי זה; יש גבול לכמות הקבס שאפשר להכיל.
"אבא שלי היה אומר לו: 'היא מכונת מין, אפשר לעשות איתה מה שרוצים וככל שהיא יותר צועקת ככה יותר כיף'", סיפרה ורד. אני לא רוצה להפוך את הטור הזה לקשה מדי לקריאה, אז נעצור כאן.
האב טען שמדובר בהזיות, שבתו חולת סכיזופרניה, שהסמים בהודו דפקו אותה; הוא ניסה בכל מאודו להוכיח שהיא מעורערת נפשית, אבל למטפלת שלה ולמומחים שפגשו אותה לא היה ספק: ורד דוברת אמת. גם בפרקליטות חיפה מצאו שהעדויות שלה אמינות.
הסרט צולם בשיא המאבק שלה, בימים שבהם עוד קיוותה שאבא ואמא שלה – אם אפשר לקרוא להם ככה – יובאו לבית המשפט ויתנו את הדין על מעשיהם: הוא על האונס וההתעללות, היא על ששיתפה איתו פעולה.
"תמחקי את זה מהראש שלך, תעשי כאילו זה לא קרה", מצווה עליה אמא שלה בסרט. נראה שזה מה שהאם בעצמה עשתה, אחרת אי אפשר להסביר איך המשיכה לחיות עם המפלצת. לכאורה, בטח שלכאורה, בסופו של דבר הרי לא הוגש כתב אישום.
עונש חברתי
איזה עצוב: במקרה הזה אפילו אי אפשר לומר ש"בית המשפט אמר את דברו": מעשי הזוועה לא הגיעו לבית המשפט; טיוטת כתב האישום נשארה על שולחנו של היועץ המשפטי לממשלה, עד לסגירת התיק.
למה נסגר התיק? אל תשאלו אותי, אנשי הפרקליטות בעצמם מתקשים להסביר. כעת הם בעיקר מגמגמים משהו על חוק ההתיישנות - אותו כלל מבהיל שלפיו אם עבר יותר מעשור מהתרחשות המקרה ועד להגשת התלונה, מבחינת המדינה הפשע לא רלוונטי.
מי יציל אותנו מהטמטום הזה, מי? איך בכנסת עדיין לא שינו את החקיקה הזו, שמשחררת עבריינים לחופשי ללא עונש – עזבו עונש – ללא משפט אפילו?
אבל יש פתרון. לא אידיאלי, אבל יש; אם אי אפשר לסמוך על מערכת המשפט, הגיע הזמן להעניש עבריינים בעצמנו. כן, במקרים שבהם הפשע ברור והאטימות של הפרקליטות זועקת לשמיים – זכותנו, חובתנו, לגזור על העבריינים עונש חברתי: להרחיק אותם מהחברה, להוקיע אותם מקרבנו. זה אומר, למשל, שאין מעמד חברתי, אין יוקרה, אין כיבודים.
מדובר לא רק בצדק חברתי אלא גם בכוח הרתעה עצום: יידע כל מתעלל שגם אם יעברו שנים עד שלקורבן יהיה אומץ לדבר; שגם אם ישכור את עורכי הדין הטובים ביותר שיבראו עבורו מציאות משפטית חדשה - הוא לא יחמוק מעונש. נכון שצדק ומוסר אינם משאבים שכיחים בעולמנו, אבל אפשר לעשות אותם נדירים פחות.
אני צופה שוב ושוב בסרטון של ורד לב, ולא מסוגלת להבין איך בחורה חיה ומתה סתם ככה, בלי שאף אחד ייתן את הדין.
ד"ש ליצחק לאור
השבוע בוטל פרס לנדאו היוקרתי שהיה אמור לקבל המשורר יצחק לאור. במהלך השנים הועלו נגדו תלונות רבות על הטרדות מיניות, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, הנה לכם עונש חברתי: אמנם תלונות שהוגשו נגדו לא טופלו במישור המשפטי בשל חוק ההתיישנות, אך מחאת הנשים ברשת עבדה והאיש שילם מחיר.
אגב, תארו לכם מה היה קורה אם לאור היה מודה בעברו הבעייתי ומציע לקבל את הפרס אך לתרום את הכסף – מאה אלף שקל – לארגון למען נפגעות תקיפה מינית. כך היה זוכה גם להוקרה על פועלו, וגם עושה מעשה של חסד. אבל הוא לא חשב על זה; מילא, אם היה מצויד בחוש צדק מפותח וברגשי אמפתיה, אולי מלכתחילה לא היה מגיע עד הלום.
המקרה של לאור, שוב - להבדיל אלף אלפי הבדלות - מראה שהמערכת המשפטית היא לא היחידה שיכולה לעשות צדק; גם הציבור יכול. בלי לקחת את החוק לידיים ובלי להפעיל אלימות כלשהי, חלילה. רק לדאוג לכך שמי שחטא, ישלם.
בסרט על ורד מציינים שאבא שלה, ד"ר אביבי לב, הוא מרצה לפיזיקה בטכניון – האם הוא עדיין מועסק שם? ואמא שלה – ד"ר לואיז לב, האם היא עדיין עובדת כרופאה? אם כן, למה? למה?