על ספסל עץ נמוך מדי, מול ארבע ילדות שמברכות ברכת המזון בקולי קולות, נזכרתי בשניצל אחד, שעומד ומשקה את הגינה. עובר מישהו, שואל: "שניצל, אתה משקה?" עונה השניצל: "לא, אני מזון".
הלצת האייטיז הזו כה הצחיקה אותי בגיל עשר, וכה מעציבה אותי עכשיו. כאן, בחדר האוכל המאולתר בבית הספר של גיא, אני מסתכלת על החמגשית העלובה עם הניילון הנצמד, ומבינה ששניצל בהחלט יכול להיות משקה. בקבוק שמן, אם לדייק. ובכל זאת - לא מנומס לא לבלוע. "נו, אמא", שואל גיא, "טעים לך?"
כן. בערך כמו השיפוד הבשרי הבלתי מזוהה מאתמול. או הפתיתים המשומנים משלשום. שלא לדבר על הבורקס עם הנקניקייה שמשאיר על האצבעות כתמים שרק אקונומיקה יכולה להסיר.
זה לא שחשבתי שבבתי ספר מגישים סטייקים של רושפלד ותותים אדומים הישר מן השדה. אבל עד שלא הגעתי לצהרון לטעום במו לשוני, לא הבנתי עד כמה אוכל יכול להיות מדכא.
האוכל לא טעים? ולי אין מה ללבוש
אם אמות מחר - בטרם כתבתי רומן מטלטל או דרמה מקורית שנמכרה לעשרים מדינות - עדיין יהיה אפשר להגיד שהשארתי חותם בעולם הזה; בקפיטריה בעבודה נרשמה לא מכבר מנה על שמי: "פרגית אורית נבון" קוראים לה. מדובר בשיפוד עשוי היטב המוגש על מצע ירקות עם קישואים קלויים וסלק בצד.
כמו כן, כאשר אני מגלה מיץ בסלט שלי, אני מחזירה את הצלחת לשף בכבודו ובעצמו; כלומר נכנסת למטבח ומסבירה לו בארבע עיניים שאין צורך לסחוט את העגבניות לתוך הצלחת, והבוקר גם לא היה ממרח זיתים בסנדוויץ'-חביתה שלי, לטיפולך אודה.
בעיניו אני ודאי הגיהינום בהתגלמותו - מחזירת מנות ומתלוננת סדרתית שכמותי - אבל אני טוענת שאני פשוט פרפקציוניסטית; את המזון שלי אני אוהבת מושקע, נטול שמן ומוגש בקידה.
ובכל זאת, כשגיא החל להתלונן שאין לו מה לאכול בצהרון, דגמנתי את אותה אדישות שנוחתת על בעלי כאשר אני מקטרת באוזניו שאין לי מה ללבוש. האוכל לא טעים לך מספיק? אוי אוי אוי, ואני מיציתי את כל הסריגים שלי, מישהו מזיל דמעה?
מנהלת הצהרון התרגשה עוד פחות: "הילדים היום מפונקים כל כך", היא אמרה בצער. "תסבירי לו שאוכל של אמא יש רק בבית, ובבית הספר – זה מה יש".
אוכל של אמא יש רק בבית, ובבית הספר – זה מה יש, אמרתי לגיא בערב, ואף חידדתי ש"לא לכל מקום בחיים ילוו אותך השניצלים של אבא והממולאים של אמא".
"אני לא אוהב את הממולאים שלך בכלל".
אתה קצת מפספס את הפואנטה, גיא.
"מה זה פואנטה?"
שאם כל הילדים אוכלים בצהרון, גם אתה יכול.
"אבל לא כל הילדים אוכלים בצהרון. יואב מביא כל יום אוכל מהבית, ומחמם במיקרו בחדר המורים".
אהה, ניחמתי את עצמי, זה לא שהאוכל בצהרון לא טעים; פשוט האוכל של יואב טעים יותר.
תקשיבי, אמרתי לאמא שלו באסרטיביות, אני לא רוצה להישמע חצופה, אבל אני מאוד מבקשת שתפסיקי לבשל לבן שלך ארוחות צהריים, בסדר? בעיקר לא שניצלים ביתיים או צ'יפס אמיתי שמכיל תפוחי אדמה.
אבל כשפגשתי אותה, העזתי להגיד לה רק ש"שמעתי שאת מבשלת ליואב, וואו, כל הכבוד על ההשקעה!"
היא בתגובה נאנחה בעצב: "אין לי ברירה, הילד פשוט הפסיק לאכול". ואחרי כמה שניות, הוסיפה: "וכשהלכתי לטעימות בצהרון, הבנתי למה".
צ'יפס חיוכים זה לא מצחיק
אף פעם לא חשבתי שילדים צריכים לאכול אורז מלא וחופן צימוקים לקינוח. כמו כן, בבית שלי יש פירות, ירקות וגבינות; אבל גם סוכריות, מיץ פטל ודוריטוס ירוק. פתאום חשוב לי לציין את זה, כי כשמדברים על מפעל ההזנה בבתי הספר - דנים תמיד רק בהיבט הבריאותי, עם דיאטניות שמטיפות להמיר את שוקולד השחר בממרח חרובים.
אז נעים מאוד, דיאטנית אני לא. סתם אמא רגילה שעוד לפני סוגיות בריאותיות כאלה ואחרות, שאלה את עצמה יום אחד שאלה בסיסית הרבה יותר: למה מגישים לילד שלי אוכל לא טעים? למה ילדון בן שבע וחצי שטורף שניצלים בבית, מגיע הביתה רעב אחרי שסירב לגעת בשניצל של הצהרון?
ובכן, התחלתי להגיע לבית הספר בשעות הצהריים, לדגום חמגשיות. כאן אין בקשות מיוחדות מהשף, ואפילו לא חביתה חמה מעל טפנד זיתים; כאן אוכלים מנות סבירות כמו רבע עוף וקוסקוס, ומנות סבירות פחות כמו משטח עוף המכונה "שניצל", מקלות עמילן צהבהבים שלא עונים לשם "צ'יפס", ופתיתים. המון פתיתים.
"היית צריכה לטעום את הצ'יפס-חיוכים", אמרה לי אמא של יואב במרירות. "אני מוכנה להתערב איתך שלא היה בהם גרם אחד של תפוחי אדמה. זאת הייתה המנה הקבועה של יום חמישי, עד שניסיתי לאכול את זה ואמרתי למנהלת הצהרון – עד כאן, תוציאו את הדבר הזה מהתפריט".
אוקיי. אז עד לא מזמן היה פה הרבה יותר גרוע. משום מה, זה לא עודד אותי בכלל. מחמגשית לחמגשית נפלו פניי, והדם עלה לראש באוטוסטרדה מטורפת. מסתבר שבזמן שאני מטרטרת את השף על קישואים שאינם קלויים מספיק, הבן שלי מנסה ללעוס מנות קרב אומללות.
ישבתי על הספסל מהורהרת, בוהה בחלון הסגור. גם מחניק כאן. המורה האחראית התקרבה אליי. "אני בעצמי אוכלת כאן, לי זה טעים", היא הבהירה, כמו מוכר פלזמות משופשף שלמרבה ההפתעה, מחזיק בבית בדיוק את אותו דגם שאתם פשוט חייבים לקנות.
"בצד של מי את?", שאלתי אותה. היא צחקה. אני לא.
"ישנם כמה סוגים של תפריטים", הסבירה לי מנהלת הצהרון, "והעירייה קובעת איזה תפריט יקבל כל בית ספר. אנחנו מקבלים את המנה הזולה ביותר שעולה 21 שקלים. ככה הוחלט. אם יש לכם השגות, תפנו לעירייה".
אז לא תודה, בשנה הבאה גיא גם ככה ילמד בבית ספר אחר. רק לא הבנתי איך ליטרים של שמן מוזילים את התפריט, ומי בעצם יפסיד אם הפתיתים יבושלו במים? על זה, לא הצלחתי לקבל תשובה.
גם אין נייר טואלט בשירותים
שאלת השאלות: מתי נגמר הפינוק ומתחילה המצוקה? איך יודעים מתי עדיף להסתכל על הילד מהצד ולהניח לו להתמודד ולהתחשל, ומתי צריך להתערב לטובתו?
אין תשובה חד משמעית בעניין; כל אחד והאג'נדה שלו. באופן אישי, תמיד העדפתי להיות עם היד על הדופק מאשר לפספס קריאה לעזרה. ולכן, כשגיא מתלונן על ילד שמציק לו, אני ממהרת לכיתה; ואם היה לו יום ממש גרוע, אני מתקשרת למחנכת לשאול מה נשמע; ותמיד יש לו נייר טואלט בתיק, כי בשירותים של בית הספר אין.
ובשבועות האחרונים הוא סוחב מדי יום חמגשית ביתית עם שניצל אמיתי
ופסטה-צדפים בלי רוטב, כמו שהוא אוהב. "חמגשית גיא נבון", קוראים לה. לא רושפלד. אבל טעים.