"חמישים גוונים של אפור", הרומן הפורנוגרפי שסחף את אמריקה ויוצא עכשיו לאור בישראל, הוא ארוטיקה עילגת ומחרמנת כאחד, אבל למה להעליב ולקרוא לזה "פורנו-אמהות"? אני לא צריכה את האורגזמות של אנסטסיה וכריסטיאן כדי להתרגש, יש לי מספיק משלי, תודה; אורית נבון לא עוברת לרטט
בערך בעמוד 191, בא לי פסיפלורה. אני רוצה אותה חתוכה גס, מסודרת יפה על צלחת וינטאג' שעולה כמו שתי טבעות יהלום, ושגבר מטורף וחסר בושה בשם כריסטיאן – ילחש לי מעליה: "תאכלי הכל, אני צריך אותך בריאה וחיונית עוד מעט מתחתיי". ואחרי האקשן, אני אקח את המטוס הפרטי שלו לשופינג חוצה יבשות והוא יגיד: "אורית, איזה שם סקסי יש לך, אל תשכחי לקנות לנו אזיקונים". ולא שאני בקטע של סאדו, אבל איך אפשר להגיד לא לכריסטיאן גריי?
כשבעלי אלעד חוזר הביתה, אני עדיין עמוק בתוך "Fifty shades of grey", המומה ומחויכת לסירוגין. יש לי מסיכת בוץ על הפנים ופתיתים על האש, אבל באופן מוזר, אני מרגישה סקסית משהו. "את בסדר?", שואל אלעד ונשכב לצדי, מציץ בספר בסקרנות. "ממתי את קוראת פורנו?", הוא שואל אחרי דקה ארוכה. "אם את רוצה להיכנס למוד, אני יכול להכיר לך כמה אתרים".
צאי מהפיג'מה, סקסית
אמת, אין לי הרבה ניסיון עם ספרות ארוטית. בנעוריי החלפתי צבעים מול "בדיחמין לשבת" של דידי מנוסי שמצאתי בחדר השינה של ההורים, ופעם גם נתקלתי במתכון לסורבה אנונה שנשמע לי די גס; בזאת מסתכמים יחסיי עם הז'אנר. הרעיון שספר יעביר אותי למצב רטט נשמע לי ביזארי למדי; אני קוראת לפני השינה כדי להירדם, לא בשביל להתעורר מינית. אבל כשנכנסים למיטה עם פיפטי שיידז, קצת קשה לעצום עיניים ולהתהפך לצד השני.
זה הספר הראשון בטרילוגיה הארוטית Fifty shades, שסחפה את אמריקה ושברה שיאים בעולם המו"לות; ספרי הסדרה תורגמו ל- 37 שפות ונמכרו עד כה ב- 40 מיליון עותקים. בשבוע הבא תגיע לחנויות הגרסה העברית לספר, בהוצאת "ידיעות ספרים".
אגב, מי שאחראית לכל הרעש הזה היא אריקה לאונרד, מפיקת טלוויזיה בת 49 מלונדון, שממבט ראשון קצת קשה להבין מה בדיוק הקשר שלה לאורגזמות. היא סקסית כמו שאני אתיופית, וזה לא שצריך להיראות כמו טופ-מודל כדי לכתוב על תשוקה ופיתוי, אבל צאי מהפיג'מה שלך לפני שאת מגיעה לראיון באולפני ה- BBC, רבאק.
בכל אופן, לכתוב ביקורת ספרותית רצינית על הפורנוגרפיה הזאת - זו בעיניי משימה בלתי אפשרית. כלומר, יש לזה דפים וכריכה, אבל זה כמו להגיד שערב קריוקי זה מופע תיאטרון רק כי יש שם במה וקהל. בכל זאת כמה מילים על השתלשלות האירועים המתקראת "עלילה": מעשה באנסטסיה סטיל, סטודנטית יפה, שפוגשת את כריסטיאן גריי, מנכ"ל עשיר ואטרקטיבי שמכור למין אלים. אנסטסיה נשבית בקסמיו ונסחפת לרומן סאדו-מאזו שמתואר באופן הכי גראפי ופשטני שאפשר, ויחד הם מגשימים את הפנטזיות הפסיכיות ביותר. בין אורגזמה להצלפה לנשיכה, אין שום מורכבות נפשית או שרטוט מעמיק של הדמויות, חלילה. הכל פשוט וחוקי להדהים; גיבורי הספר הם שני מבוגרים פנויים שמנהלים קשר מיני שאין בו כל ניצול או דילמה מוסרית, אם כי הגברת בכל זאת מתחילה בתולה וגומרת שפחת מין כנועה.
לא, זה לא רומן לפמיניסטיות. מערכת היחסים הכה לא שוויונית בין כריסטיאן לאנסטסיה מסכמת את היחסים בין המינים בפשטות מתריסה; עם כל הקדמה והרצון הטוב - הגבר הוא לנצח הכובש, והאישה נכבשת. ככה זה, עוד לא נולדה הפמיניסטית שתצליח לחדור לגופו של גבר, ואני בטוחה שכבר הייתה מי שניסתה.
אז סוגה עילית זה לא, אבל אם במקור הסיפור לא מתוחכם והשפה מוגבלת, הרי שהגרסה העברית היא עלבון לאינטליגנציה, פשע ורבאלי ממש. כבר יש מי שטוענים בתגובה ש"עברית היא פשוט לא שפה סקסית", אבל זה לא נכון; עם המילים הנכונות, אפשר לגנוח יופי גם בשפת הקודש. רק שהעברית כאן כה עלובה, עילגת ומשובשת, עד שנדמה שמישהו פשוט הקליד את המקור ב"גוגל טרנסלייט", וכך יצא מן "שיואו-שאני-אמות-הוא-כל-כך-עושה-לי-את-זה-כריסטיאן-אפור-שלי". אני מהמרת שאחרי תגובות הקוראים והמבקרים, יחליטו בהוצאה לתרגם את הספר מחדש, או לפחות לבצע בו עריכת לשון עצבנית. כרגע הוא סקסי כמו נערת ערוץ "אגו" שמקריאה גניחות מטלפרומפטר. העדפתי, אם כן, להסמיק באנגלית.
ברחבי העולם מגדירים את הספר כתופעה; עיתונאים, סוציולוגים וסקסולוגים מפטפטים עליו בתכניות בוקר ללא הרף, מנסים לנתח את השפעת רומן הקשירות הפופולארי על נשים ברחבי הגלובוס, לפרשן את הסיבות להצלחה ההיסטרית. אני אומרת - למה לנסות לצלול למים רדודים? זה ספר על סקס, וסקס מוכר, זה הכל.
מה שאני לא מצליחה להבין זה מדוע ולמה זכה הספר לכינוי המקומם "פורנו-אמהות"? האם רווקות הן אלילות מין שנהנות מסקס מסעיר בוקר וערב, ואילו אנחנו האמהות נעולות כמו מבצר אנטיפטרוס, ורק ממתינות לאיזה רב מכר אינפנטילי שיצית בנו תשוקה?
"פורנו-אמהות"? מרגיז. עטיפת הספר
סליחה, לי יש גבר זמין בבית
אגדה אורבנית גורסת שאמהות הן עקרות בית שפותחות רגליים פעם ברבעון, ושגברים נשואים הם יצורים ללא חיי מין. איזה קשקוש. כן, יש נשים שלא אוהבות סקס, אבל הן יכולות להיות נשואות או פנויות, לגדל ילדים או דגי זהב, לכדרר קציצות או לדגמן בגדי ים; ליבידו של אישה לא קשור לסטטוס משפחתי או למשלח יד אלא לאופי, לטמפרמנט.
המושג "mommy porn” הוא התנשאות חברתית מרגיזה, שמתייגת את האמהות כעדר כובסות מפהק שמתחנן לאורגזמה. הלו, לי יש סקס משמים? יש המון רווקות שאין להן סקס בכלל! לנשואה יש בבית גבר זמין, זו הרווקה שאין לה. הסטיגמה על הפנויה הנחשקת והנשואה המתפוררת - מקורה בקיטורים הרווחים על היעדר מין אחרי החתונה, שכבר הפכו לסוג של נורמה. במן נדיבות טיפשית של "מנצחים", נשים וגברים נשואים התרגלו לספר לכולם כמה הם בעצם סובלים ומשתעממים. כאילו שאם יסתירו אושר או סיפוק ויתוודו שהם מיובשים מינית, יסלחו להם חבריהם הרווקים על חיי משפחה. ובכן, זה נכון שעם הילדים, המשכנתה והשעות הנוספות בעבודה – כבר אין מה לרוץ לספר לחבר'ה, אבל זה רק בגלל שלנשואים יש סקס זמין כל הזמן. כן, בשבילנו זה כבר לא סיפור, פשוט חלק מהחיים.
50 גוונים של אפור - באנגלית, רק באנגלית - יכול להיות מבדר למדי עבור נשואות ורווקות באותה מידה, אבל האמת היא שכרגע, אני בעיקר מחכה לסרט. בעברית, רק בעברית. כשכריסטיאן מבהיר לאנסטסיה שהוא המלך והיא השפחה; כשהוא מציג בפניה את החוקים, ואת השוט והאזיקים; כשהוא אומר לה: "את שלי ורק שלי" והיא מהנהנת בצייתנות - הגבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו זה דובר קוסאשווילי. הוא יעשה מזה מטעמים.
