אני לא רציתי בנים. לא בגלגול הזה, לא במדינה הזאת. מרגע שראיתי על המקלון שני פסים אמרתי: "אלוהים, תעשה לי טובה, בלי זכרים. בשביל שנינו אני מבקשת, כי חבל שבעוד 18 שנים אני אנג'ס לך ככה שלא יהיה לך זמן לטפל בשום דבר אחר". ילד בצבא, הצילו, אני הרי לא אעמוד בזה.
הביא לי בן. אני אצטרך לעמוד בזה. ולא שהוא ישאל אותי, הדרדס - אבל בבוא היום אני לגמרי אעדיף אותו פחדן בקריה מאשר גיבור בארון.
כי אמהות יהודיות, בניגוד לאלה הפלסטיניות, לא ששות לקרב ולא רוצות לראות את הגורים שלהן מתים למען אללה ושות'. וזה, בעצם, הסיפור כולו.
לא משחק כדורגל להמונים
יש עיתונאים טיפשים וצרי מחשבה – אני נמנעת מלציין שמות לא כי לא נעים לי אלא פשוט כי לא מגיע להם – שעבורם המלחמה בעזה היא משחק כדורגל אינפנטילי, והצופים בבית הם אוהדים מתלהמים שמתפעלים מכל גול או סתם פותחים שמפניה על כל משפחה פלסטינית שמתרסקת מאש צה"ל.
בעולמם השטחי והמצומצם, יהודים נחלקים לשתי קבוצות: ההומאניים הרחמנים שבוכים על הדם שנשפך, לעומת חסרי הלב שמפצחים גרעינים מול תמונות ילדים מתים.
אז לא תאמינו – אני הולכת ממש להפתיע אתכם עכשיו – רובנו מורכבים קצת יותר מזה, ויכולים לחשוב, למשל, שהפעולה בעזה צודקת והכרחית למיגור הטרור, באותה מידה שהרג חפים מפשע זה עצוב נורא. והרג ילדים, אין מה לעשות - תמיד מזעזע פי אלף.
יודע כל סטודנט מתחיל לתקשורת: אין הסברה מלחמתית טובה יותר מהפצת תמונות ילדים במצב צבירה נוזלי. בקרב על דעת הקהל, אין סיכוי לנצח את תחושות הייאוש וחוסר הצדק שמתעוררות למראה היצורים הרכים והחבולים, שתסלחו לי - עדיין לא הספיקו אפילו ללמוד איך מכינים חגורת נפץ לפיגוע המוני.
ודווקא בגלל שהצד השני כל כך מתאמץ עכשיו להפיץ בעולם מראות זוועה שכאלה, מעניין אותי לדעת: למי באמת אכפת מהילדים בעזה, בעצם? מי דואג לקטנים האלה, שחיים חיי כלב ומאובזרים בתוחלת חיים של חתול רחוב?
בואו נראה: האמהות שלהם בטח לא. לעד תעדיף אם פלסטינית לראות את בנה מתפרק לחתיכות בפיגוע התאבדות בגיל 13, מאשר גוסס מאלצהיימר בגיל 85. בניגוד לכל אינסטינקט בסיסי אימהי, המורעלות שמאחורי הרעלות לא מרגישות צורך להגן על הילדים שלהן, להפך. הן רוצות אותם שהידים אחד אחד, אינשאללה.
גם לשלטון האימים בעזה לא אכפת מחיי הילדים באזור; החמאסניקים, חיות אדם רקובות נפש, הלא מסתובבים ברחובות עם פעוטות על הידיים כמגן אנושי. אז מי בוכה על דם ילדים פלסטינים שנשפך? נסו בתל אביב.
שיר לשלום?
_b.jpg "אריק ברמן מסמן \"וי\" בהשקה של יוני בלוך (צילום: עודד קרני)")
פתאום שמעתי שאריק ברמן עלה לשידור באיזו תכנית רדיו של ארז טל וביקש להקדיש שיר לתושבי עזה. למשך חמש שניות הייתי בהלם, אבל מיד הזכרתי לעצמי איפה אני חיה. תירגעי לאלתר, אמרתי לעצמי, לא יכול להיות שתהיי המומה מזמר ברים מפונפן שמבקש לעודד דווקא את האזרחים בצד השני.
תנו לי לגלות לכם משהו: הם נורא שמאלנים שם, בתל אביב. במיוחד מוזיקאים, שחקנים ועיתונאים, שזה אומר אהממ, רוב התל אביבים בעצם. ואולי זה לא אמור להפתיע, אבל אני תמיד מתפלאת מחדש איך אנשים כה יצירתיים ומקוריים יכולים להיות כל כך צפויים וחסרי מעוף כשזה מגיע לתפיסה פוליטית.
כי התפקדות למרצ או לחד"ש היא עבור תל אביבים כמו מנוי לסינמטק ושולחן קבוע בקפה השכונתי; לכולם יש. ומה רע, באמת, לסמן וי על עוד נקודת מפגש שנקינאית, לחידוד תחושת השייכות לעיר הגדולה? הרי לא סתם עשינו את כל הדרך מנתניה ללופט באבן גבירול, תנו להרגיש בבית, לעזאזל.
לא רק שזה לא מעצבן אותי, אני אפילו קצת מבינה אותם; ברומא התנהג כרומאי, בתל אביב התפקד לדוב חנין והזמן ארגז ירקות אורגניים מהכפר הערבי הקרוב לביתך.
ואולי הקישואים מהמשולש אכן טעימים יותר, אבל השאלה היא למה לאף אחד זה לא מזיז - שכל רכישה כזאת באה על חשבון פרנסת חקלאים יהודים פושטי רגל ויד, וכל ד"ש עם שיר שנשלח לאזרחי עזה - מוריד את המורל של תושבי הדרום בעוד סנטימטר.
ובדיוק בגלל זה אני לא קונה את ההומאניות שלוגמי המקיאטו המפונקים והשבעים כה מתאמצים להציג, ולא מאמינה להם כשהם אומרים שסבל הילדים הפלסטינים באמת נוגע ללבם. אנשים רחומים ורגישים באמת שזה אופיים הטבעי - מפיצים חמלה לכל הכיוונים, לא רק לשטח האויב. זו לאו דווקא העמדת פנים מודעת, סתם פוזה ריקה מתוכן ומרגשות אמיתיים שנשענת על הליכה עם העדר השולט במתחם באזל.
אז אם אפילו לתל אביבים לא באמת אכפת מדור העתיד בעזה, אני שוב שואלת: למי כן? כל עוד ילדי שדרות חיים במקלטים - בטח לא לי.