בבקשה תאהבו אותי. פליז, אני מתחננת. הנה: פטריארכיה. דיכוי נשים. מיזוגיני. שוביניסטי, שנאת נשים, קרן נויבך והדס שטייף שולטות - בסדר? עברתי? יש!
אין דבר שאני רוצה יותר מלהתקבל למועדון הפמיניסטיות מטעם עצמן, באמת, מה שהן חושבות עליי פשוט מעניין לי את הביצית השמאלית והשחלה הימנית.
ובכל זאת, בכל פעם אני נדהמת מחדש איך תמיד דווקא הן רוצות לתלות אותי בכיכר הפייסבוק – הפעם, בעקבות הטור האחרון שלי על סיפורי ההטרדות המיניות ברשת.
מה הוא פמיניזם אם לא זכות הנשים לנשום עצמונית ולחשוב עצמאית? דווקא מהן הייתי מצפה לכבד עיתונאית עם אופי, אבל מסתבר שמבחינתן אישה צריכה להיות אמיצה ודעתנית רק עד גבול מסוים, ובתנאי שדעותיה טובות ונכונות בעיניהן. חופש הביטוי? עזבו, זה לשוביניסטים.
פמיניסטיות שמצדדות רק בנשים שמדקלמות את אוצר המילים הנכון, מזכירות לי את כל אותם פעילים למען זכויות אדם שדואגים לפלסטינים בלבד, ומתעבים מתנחלים ואנשי ימין. יש כאלה שפשוט לא יכולים לסבול דעות אחרות, והעובדה שהאג'נדה שלהם מתחרזת עם צדק ודמוקרטיה – רק מחדדת את האירוניה.
הלינצ'טרנט האינפנטילי שעברתי השבוע, הזכיר לי שפמיניסטיות לא תמיד אוהבות נשים חזקות. בדיוק כמו שפעילי זכויות אדם, לא תמיד אוהבים בני אדם.
אז משכו לי קצת בצמות
נו, אז לינץ' קטן בפייסבוק. שיהיה. גם ככה תמיד קינאתי קצת בעוזי וייל, הנה אלוהים נענה לתפילותיי, לפחות חלקית. קשה לומר שחשתי כה אומללה ונרדפת; רוב הזמן הרגשתי קצת כמו מלכת הכיתה שהילדים הרעים מושכים לה בצמות, מה שבעיקר הזכיר לי שאני חייבת לצבוע דחוף. מצד שני, אתם יודעים. נעים זה לא.
הפוגרום שארגנו לי כלל דיונים משמיצים ברחבי הרשת (אגב, אין צורך לתייג אותי, אני לא טורחת להיכנס), קצת טינופים בפרטי (טקבקו, חמודות, בשביל מה לדפוק לי בדלת?), וגם שלושה שעברו את גבול הטעם הטוב – שאותם העברתי לטיפול המשטרה וכעת אני אף בודקת אפשרות של תביעה אזרחית.
לא שיש לי זמן להתעסק עם זה, אבל אני בדיוק משפצת דירה, ומה לעשות שחלונות עם פרופיל בלגי זה מה זה יקר?
נחזור רגע לדברים שעוררו את זעמו של ההמון: ובכן, בטור המדובר - שאגב, אני לא מצטערת על אף מילה שכתבתי בו - התייחסתי לסיפורי ההטרדה המינית בעיקר מהפן של יעילותם למיגור התופעה.
בהחלט דיברתי גם על כך שתיאורים מיניים מפורטים במסה אדירה שכזאת – קשים לי לעיכול; וגם תהיתי האם הפייסבוק הוא המקום לשתף סיפורים מסוימים בשמך המלא; אבל הטענה העיקרית שלי - השורה התחתונה והראשונה והאמצעית של הטור - הייתה שדיבורים לא משנים מציאות.
זה היה המסר שלי, והיה לי חשוב להעביר אותו דווקא משום שכל כך הרבה וידויים ברשת זכו לתגובות בסגנון "יופי, אולי עכשיו הגברים יבינו סוף סוף מה עובר עלינו".
אם מישהי בוחרת לחשוף סיפור שטרם התגברה עליו, על מנת לקבל תמיכה – בחירה שלה; אבל מי שמעלה פוסט על הטרדה מינית מתוך מחשבה שכך גברים יפסיקו להטריד – היא טועה ובגדול.
למטרידנים לא אכפת מה עובר על נשים, ושיתופים בפייסבוק – נוגעים ועצובים ככל שיהיו – לא יכולים להחליף תלונה במשטרה או קריאה לענישה בחקיקה. כל כך חשוב לזכור את זה.
הנורמות הווירטואליות משתלטות עלינו עד כדי כך שנערה בת 18 שסובלת מהטרדה, עוד עלולה להסתפק בפוסט רגשני במקום לפעול. ובעיניי זה מסוכן. מאוד.
להזדעזע זה כיף
אבל תראו משהו מעניין: כמה ימים אחרי שפרסמתי את הטור, אושיית פייסבוק - שאני, אגב, מאוד מחבבת - העלתה פוסט שכותרתו: "לייקים לא ישנו את עוולות העולם". בפוסט הזה היא חזרה על המנטרה שלי בדיוק, וגרפה תשואות.
איך ייתכן שעל אותה טענה – אחת זוכה למטר סוכריות, ואחרת לעגבניות בפרצוף? פשוט מאוד: משום שהיא, כהרגלה, התנסחה בעדינות ובזהירות; ואילו אני, כהרגלי, כתבתי בלי דובוני אכפת לי בצדדים. לא מתלוננת, רק מגישה חומר למחשבה.
ולמה נשים כה רבות הגיבו לדבריי בזעזוע? גם זה פשוט: כי להזדעזע זה כיף. כבר אמרתי בעבר והנה אני אומרת שוב: אנשים אוהבים להתחלחל. להתפלץ. לצקצק ולהטיף שאוי, את פשוט לא נורמלית, איך אפשר להגיד דברים כאלה? זה גורם להם להרגיש מוסריים וצודקים, ואם מדובר בדעה לא מאוד פופולרית גם ככה – הרי שלדהור על גבך כדי לצבור אהדה - נשמע אפילו הגיוני.
אחת המשתוללות – בחורה גבולית שאת הטיפול בה העברתי כאמור למשטרה - כתבה ליד תמונת תועבה שניסתה להפיץ ש"אורית נבון לועגת לאחיותיה לאנטומיה", ופה הגיע תורי להזדעזע; סליחה? תפזרי את ההפגנה, גיברת, אני לא אחות שלך ולא חברה שלך. על המעשה הבלתי נסלח שעשית - שאני אפילו לא מסוגלת לחזור עליו כאן - את עוד תשלמי ביוקר, כחוק, ומעבר לזה, למי אכפת ממך?
אני את החברים שלי בוחרת לפי מה שיש להם בלב ובראש, לא בין הרגליים. טיפוסים כמוך לעולם לא יעברו אצלי סלקציה, ואת האנטומיה שלך תדחפי - את יודעת לאן.
ווטאבר, התרגלתי
אכן, שבוע לא קל עברתי, אבל אני בסדר גמור, תודה. כל אלה ששאלו לשלומי בדאגה אמיתית - אתם חמודים, נגעתם ללבי ממש; וחברי הפייסבוק שלי שבחרו להצטרף לחגיגה - נו, שיהיה לכם לבריאות, שמחה שעזרתי להכניס קצת עניין לחייכם המאוד מרתקים, כנראה.
אני בטח לא אתחיל לכתוב על קישוטי שולחן ופשטידות טבעוניות רק כדי לא להרגיז אף אחד; מי שלא נראה לו - שיקפוץ.
חוץ מזה, אני כותבת מספיק שנים כדי לדעת שברגע שטור שלי מתפרסם - הוא לא שלי יותר; אנשים יפרשו אותו כרצונם, ינתחו כראות עיניהם, ויסיקו מסקנות חותכות שלא תמיד יהיו קשורות אליי. ווטאבר, התרגלתי.
במקרה הזה, מי שחושב שאני נגד מוטרדות מינית ובעד מטרידים - אין לי מה לומר לו; וגם כל מי שגידף אותי מוזמן להתאייד לי מהפריים - קללות לא מזיזות לי את קצה הזרת, לכו תעשו שכונה בדף של תמי4.
אבל על מעשים פוגעניים שחוויתי בימים האחרונים - לא אשתוק. וזו בדיוק הייתה הפואנטה של הטור ההוא: את מרגישה שמטרידים אותך? שמציקים לך מוגזם? תתלונני, תפעלי, בדיוק כפי שעשיתי אני; נאה דורשת, נאה מקיימת.
אין מצב לפגוע בי בזדון ולצאת מזה בזול. לדעתי, זה הופך אותי להכי פמיניסטית שיש.