אנשים נוטים לשקר זה לזה, בטח שמתם לב. אבל לא מתוך כוונה רעה או רצון לרמות, להפך; אנשים משקרים מאהבת חינם. תחשבו על זה רגע - מה יותר מתחשב ואמפתי מלחסוך מהאדם שמולך את האמת? האמת עלולה להכאיב, משום כך אנשים משקרים בעיקר לעצמם. הם מסתכלים במראה באהבה עצמית לא מבוטלת תוך הקפדה על תאורה מוצלחת וזווית מחמיאה, ומספרים לעצמם שבסך הכל הם ממש בסדר, באמת, הם ערכיים ומוסריים ויראים את אלוהים ואת תורתו, ואם איזה מטורף ירא שמיים כמותם מחליט לרצוח למשל, זה לא קשור אליהם. הוא פשוט משוגע כזה, אתם מבינים, עשב שוטה שרק צריך לנכש והכל יסתדר.
אכן, אנשים עושים לעצמם הנחות סלב כי האמת לא רק כואבת, היא גם דורשת הסקת מסקנות ושינוי דפוסי חשיבה, ולמי יש כוח לכל זה? עדיף להישאר אותו דבר, לחשוב אותו דבר ובעיקר לא לקחת אחריות. כך, בנט לא רואה קשר בין הרצח של שירה בנקי לבין העובדה שבמפלגתו מכהן חבר כנסת שכינה את מצעד הגאווה "מצעד הבהמות". הוא הרי לא רוצח, בצלאל סמוטריץ', הוא איש שומר חוק שבסך הכל מביע את דעתו.
אבל הנה משהו שלמדתי מרצח רבין: דעות קיצוניות מובילות למעשים קיצוניים. מאחורי כל רצח על רקע אידיאולוגי עומד ציבור שצריך לעשות חשבון נפש.
* * *
לפני חודשיים ביקש התא הגאה של אוניברסיטת בר אילן לקיים הפנינג גאווה ברחבת הקמפוס. למען אלה שעדיין סבורים כי אירוע גאווה פירושו קרנבל של גברים עירומים שרוקדים על משאית עם נוצות בתחת - אסביר שהאירוע המדובר היה אמור להיות סולידי ביותר; קצת דוכנים, קצת מוזיקה, כנהוג באירועי סטודנטים. גם המטרה הייתה מכובדת: הנגשת מידע על להט"בים לכל המעוניין. אבל כזכור, המוסד האקדמי סירב לקיים את האירוע ודובר האוניברסיטה אף הסביר ש"תארו לכם שגוף כלשהו יאמר 'אנחנו מאמינים בפדופיליה ורוצים לקיים הפנינג...'".
הסערה שהתחוללה בעקבות הדברים אילצה את האוניברסיטה להתקפל ולקיים את האירוע בכל זאת, אבל הטעם המר נשאר: מסתבר שבבר אילן אין מקום לגאווה. איך מוסד אקדמי שבו למד הרוצח יגאל עמיר, מעז לאמץ מדיניות של חוסר סובלנות? דובר האוניברסיטה תירץ זאת בכך ש"לאוניברסיטה יש ציביון דתי", אבל האיסור ההלכתי הוא רק חלק קטן מהעניין.
אני אסביר: אנשים חושבים שלהומופובים דתיים יש בעיה עם הומוסקסואליות, אבל זה לא מדויק; האמת היא שיש להם בעיה עם מיניות באופן כללי. איך להגיד לכם את זה, אורח החיים הדתי והחינוך שקיבלנו בישיבות ובאולפנות לא בדיוק הפך אותנו למסטרים בנושאי מין.
לנערים ונערות שסיימו את לימודיהם במוסדות חינוך דתיים אין שום כישורי חיים בנושא, שאותו מכנים המורים "יחסי אישות". הלכות נידה הן האינפורמציה היחידה שקיבלנו בהקשר הזה; יש שמשלימים את הפערים ויש שנשארים בפיגור כל חייהם, אבל דבר אחד בטוח: דתיים רבים לא יודעים איך להתמודד עם אנשים שמחוברים למיניות שלהם באופן העמוק ביותר.
דוגמאות לפיגור סביבתי של דתיים בנושאי סקס יש לי מיליון, אבל במיוחד זכורה לי חברה מהעבר הרחוק, שבגיל 17 נהגה לצחקק למראה נשים בהריון. הכרס ההולכת לפניהן שבישרה שהן כבר "עשו את זה", העלתה סומק עז בלחייה. מדובר באינפנטיליות שלא באשמתה; זה מה שעלול לקרות כשמחנכים אותך לחשוב שמין זה דבר שמסתירים, שלא מדברים עליו ובטח שלא חוקרים אותו.
אצל החרדים המצב גרוע אף יותר: איך ישכילו לקבל אהבה חופשית, אם הם עצמם נישאו בשידוך? מי שהוריו הורו לו עם מי להתחתן, הגיוני שלא יבין את זכותו הבסיסית של אדם לבחור לעצמו זוגיות.
יש כאלה שטוענים שהומופובים קיצוניים הם הומואים בארון. בהחלט ייתכן שנקודת הג'י של הומופובים מסוימים נמצאת ברקטום, אבל לי יש תיאוריה כללית יותר: אני טוענת שהדתי הממוצע מובך מלהט"בים משום שהשחרור המיני שהם מייצגים גורם לו לחוש כבול עוד יותר.
* * *
כמובן שהומופוביה על שלל צורותיה אינה נחלתו של הציבור הדתי בלבד. רק השבוע שאל יעקב אחימאיר "למה צריך לעניין אותנו עם מי קרן נויבך מבלה במיטה?". אני תוהה אם יש טעם להסביר לו ולשכמותו שנטייה מינית היא לא רק הרגלי מיטה; היא זהות מינית, היא מבנה נפשי שמוביל אדם להתאהב בבני מינו. נטייה מינית היא גם המאבק על הזכות להתחתן ולהקים משפחה במדינה הזו, ומכאן חשיבותם של מצעדי הגאווה.
בחזרה לחשבון הנפש: הרצח של בנקי הוא קודם כל מחדל חמור של המשטרה, ראשים צריכים לעוף שם בזה אחר זה. הרצח הוא גם מחדל של הורי הרוצח; כששמעתי את אמא של שליסל אומרת בתחילת השבוע ש"אנחנו מתנצלים בפני משפחת בנקי על רצח שירה", קצת התפלצתי. סליחה גיברת, גם את אשמה, אל תשחקי אותה עכשיו צופה מהצד.
"תשמרו על ישי, הוא נסע לירושלים, שלא יתלהב יותר מדי", ביקשה ממארגני המחאה החרדית ביום המצעד. "שלא יתלהב יותר מדי" – איזו הגדרה מוזרה לרוצח פוטנציאלי. כל רוצח הוא קודם כל כישלון של הוריו; את גידלת רוצח, גברת שליסל, את מכירה את הבן שלך טוב מכולם כך שאת יותר מכולם יכולת למנוע את המעשה.
אבל צריך לדבר גם על האווירה הציבורית. נכון, רוצחים הם אנשים מטורפים, אבל כשהמניע אידיאולוגי, הם לעולם לא צועדים לבד. יש להם מעריצים, יש להם קהל, ובעיקר – יש סביבם אווירה של גיבוי והסתה. "יש הבדל בין הבעת דעה לבין דקירה", התגונן סמוטריץ' בעמוד הפייסבוק שלו, וזה כמובן נכון, אבל אי אפשר גם לקדם אג'נדה שמבוססת על חוסר קבלה וגם להשתומם מהתוצאות.
במהלך הימים האחרונים קראתי עשרות טורים נוטפי שנאה כלפי הציבור הדתי; חלקם עוררו בי בעתה, חלקם היו כה מופרכים, שראיתי בהם אתנחתא קומית. אני לא שותפה לשנאה הטרנדית וחסרת ההיגיון הזו, אבל הציבור הדתי-הומופובי בהחלט צריך לערוך חשבון נפש. ביטוי טחון ומאוס, אני יודעת, אבל מדובר בקונספט שחייבים להשתמש בו מדי פעם. איך עושים חשבון נפש? זה קל: פשוט עומדים מול המראה ואומרים לעצמנו את האמת - איפה טעינו, איפה צדקנו ומה יכולנו לעשות אחרת.
אני את חשבון הנפש המשמעותי ביותר עשיתי אחרי רצח רבין. דתיים לא אוהבים לדבר על הרצח ההוא, אפשר להבין למה. זה חתיכת פרונקל, תשמעו, עדיף לכוון את התאורה לצד השני. אבל אני לא יכולתי שלא להסיק מסקנות, כשנזכרתי בכל ההפגנות שנערכו בתקופה שלפני הרצח, הפגנות שהסלוגן העיקרי שלהן היה איך השמאל לוקח לנו את המדינה ואיך השמאל ימיט עלינו שואה. לא השתתפתי בהן, אבל כנערת אולפנה שמעתי את המנטרות האלה סביבי כל הזמן.
חשבון הנפש שלי כלל קודם כל את ההחלטה לא לחזור עליהן יותר לעולם, ובאופן כללי - לא להצטרף אוטומטית להמון; לחשוב לבד; לנסות להכיר את הצד השני ככל האפשר. ובאמת, בשנים שלאחר מכן הכרתי אנשי שמאל רבים - בעיקר במסגרת העבודה. לא תמיד הבנתי את תפיסת עולמם, בוודאי שלא תמיד הסכמתי איתם, אבל הדיאלוג איתם גרם לי לנסח את האג'נדה שלי עם פחות סימני קריאה.
* * *
יש קשר הדוק בין יגאל עמיר לישי שליסל: שניהם פעלו בשליחות דתית מתוך אמונה שמעשיהם עוזרים לעם היהודי. אני מציעה להומופובים לערוך חשבון נפש במקום להשתבלל ולהיצמד לאמיתות מדומות.
אפשר להתחיל בלנסות לדבר באופן אישי עם הומו אחד או שניים, בהמשך מותר לפקוח עיניים ולבדוק אם בסביבה הקרובה ישנו הומו בארון שזקוק לעזרתכם. אם משה פייגלין הפך מהומופוב לידיד הקהילה, גם אתם יכולים.
רוצחים עם אג'נדה זה עם מסוכן, אין דרך לשלוט בהם לחלוטין. אבל אם יקטן מספר ההומופובים, תקטן גם המוטיבציה של המטורפים לפגוע בקהילה ובתומכיה.