משרד האוצר נקט בעמדה לא הגיונית ולא מקובלת: בצעד בריוני ולא מנומק ובניגוד להחלטת בית המשפט - השתמש האוצר בכוחו וקבע שהוצאות השגחה על ילדים לא יוכרו לצרכי מס. כמובילת המהלך, אני מאוכזבת מאוד.
ההיגיון אומר שהורה לא יכול לצאת לעבודה אם לא ימצא מסגרת שתשגיח בשכר על ילדיו, לכן כל הוצאה כזו צריכה לרדת מסך כל ההכנסות של אותו הורה לפני שקובעים את שיעור המס בו הוא חייב. האם עליי לשלם מס לא רק על ההכנסות שלי – אלא גם על ההוצאות? מתברר שלאוצר היגיון משלו.
גובים מס מהיצרן?
כל שנה, מאז שאני עובדת כעצמאית, אני משלמת מס אחרי ניכוי הוצאות ההשגחה על ילדיי, כלומר – מחשבת את סכומי המעון והמטפלת שאני מוציאה בחודש, מקזזת אותם משכרי ומדווחת על השכר האמיתי שאני מרוויחה, מבחינתי.
בהתחלה הכל עבר חלק אך אחרי מספר שנים, ב- 2003, מס הכנסה החליט שהשיטה הזו לא מקובלת עליו, ותבע ממני לשלם רטרואקטיבית את הפרשי המס משנת 99' (על שומות קודמות חל חוק ההתיישנות). ואז בעצם הכל התחיל.
פניתי לבית המשפט המחוזי, שצידד בי. מס הכנסה הגיש ערעור בבית המשפט העליון, אך הערעור נדחה.
ב- 30.4.09, אחרי למעלה משש שנים של התדיינויות משפטיות וכ-12 שנים אחרי שהגשתי את הדו"ח הראשון שלי למס הכנסה שבו דרשתי ניכוי הוצאות ההשגחה על הילדים - קיבל בית המשפט את עמדתי וקבע שהוצאות הורה לצורך השגחה על ילדיו בעת שהוא הולך לעבודתו, הינן הוצאות של ייצור הכנסה. קיבלתי את מבוקשי.
אבהיר את מהות הקביעה: פעמים רבות אדם נדרש להוציא הוצאות שונות כדי להפיק את פרנסתו. אם למשל, לצורך תהליך ייצור מסוים, צריך לרכוש חומרים כדי לייצר מוצר, הרי שאין הצדקה לכך שהיצרן ישלם מס על מלוא מחיר המוצר; יש להוריד ממחיר המוצר כפי שמשלם אותו הצרכן - את עלויות הייצור והשיווק והוצאות נוספות שהוצאו לצורך ייצור המוצר, ורק לאחר מכן יש הצדקה לגבות מס מהיצרן. אם לא כן, יוצא שהיצרן שילם מס לא על הכנסותיו אלא על הוצאות שהיו לו, ושבלעדיהן לא יכול היה לייצר את המוצר שעליו בנויה פרנסתו.
נראה שהיגיון זה ברור, ולגבי כל תוצאה אחרת נאמר שהיא בלתי הוגנת, בלתי מוסרית, ונטולת היגיון כלכלי. אם כך, מדוע דברים אלה לא ברורים לגבי הוצאות השגחה על ילדים?
רק נשים משלמות על מעון?
הצעת החוק של האוצר שמה ללעג ולקלס את פסק דינו של בית המשפט העליון, אשר ניתן על ידי חמישה שופטים, שדעתם הייתה אחת.
במקום הכרה בהוצאת השגחה על ילדים עד גיל 14, השיטה של האוצר מתייחסת להורים שילדיהם מתחת לגיל 5 בלבד, כאילו בגיל 6 רשאים כבר ההורים להותיר את ילדיהם ללא השגחה.
במקום להחיל את השינוי משנת המס 2010, כפי שנקבע בפסק הדין, השינוי על פי הצעת האוצר הינו הדרגתי, משנת 2011 ועד שנת 2015, כאשר בשנה הראשונה האוצר מתייחס רק לאמהות שילדיהן בני פחות משנה, ורק בשנת 2015 יש התייחסות לאמהות שילדיהן עד לגיל 5.
כמו כן, הצעת האוצר מתייחסת לאמהות בלבד, או להורים חד הוריים, בעוד שפסק הדין מתייחס להורים באשר הם, ללא אבחנה של מגדר ומצב משפחתי. הבונוס שניתן להורים בדמות 190 שקלים בלי קשר לרמת ההוצאות ולמספר הילדים – הוא כמו מתן אקמול לריפוי מחלה קשה.
האוצר מסתתר מאחורי טיעונים דמגוגיים של "צדק חלוקתי" (מתוך דברי ההסבר להצעת החוק של האוצר). מעניין שטענות אלה לא עולות כאשר מתירים לחברות עשירות לנכות הוצאות שכירות בשווי של למעלה מ-100 שקלים למ"ר, בעוד שניתן לבצע פעילות דומה גם במשרדים שעלותם נמוכה בהרבה. אין זאת אלא כי תפיסת הוצאות ההשגחה על ילדים, כעניין אימהי, נשי, וכזה שלא ישאיר בבית את הגברים, היא זו שמאפשרת לוותר עליה בקלות, כהוצאה בייצור הכנסה.
ייתכן שכתוצאה מיישום הפרשנות שנתן בית המשפט העליון לסוג ההוצאה של השגחה על ילדים, כהוצאה לצורך ייצור הכנסה, ייפגעו הכנסות המדינה ממיסים, אך גם שאלה זו שנויה במחלוקת. אל מול התחזיות הקודרות שהציג משרד האוצר בתקשורת (וחשוב לציין שלא בפני בית המשפט, כך שעד היום לא ניתן היה לעמת את חוזי השחורות, בחקירה נגדית, עם מסקנותיהם הספקולטיביות וחסרות הבסיס), ישנו מחקר של מכון המחקר גיזה-אבן, שהציגה שדולת הנשים, ולפיו לא זו בלבד שאין מקום לתחזיות האוצר בדבר נזק לכלכלה, אלא שהתוצאה של פסק הדין תתרום תרומה משמעותית להכנסות המדינה ולכלכלתה.
הכנסת תהיה בעד הציבור?
התנהגות האוצר מכעיסה, כי אומנם לאוצר יש את הכוח לשנות את החוק, אבל השימוש בכוח הזה מקומם; האוצר קובע בחוק שהוצאות השגחה על ילדים אי אפשר לנכות ממס, תוך ביטול פסק הדין של בית המשפט. כמו הילד הבריון בשכונה, שאם לא ניצח במשחק הוא הופך את הלוח.
אפשר לומר שאני מופתעת, משום שציפיתי שהאוצר יהיה בעד ציבור ההורים, במגבלות סבירות מסוימות. למשל, עד גובה הוצאה מסוימת או עד גיל מסוים של הילדים. אבל האוצר אימץ לעצמו התנהגות לא ראויה.
ומה באשר אליי? מבחינה משפטית, אין לי כרגע מה לעשות. הילדים שלי כבר גדולים, ובית המשפט יכול לדון במקרים רלוונטיים, לא תיאורתיים. אבל אני בהחלט מעורבת וקוראת לציבור ההורים לילדים קטנים - להפציץ את חברי הכנסת במיילים, משום שהם אלה שצריכים לאשר את החוק בכנסת.
החקיקה אמורה לשקף את צרכי הציבור, לא את צרכי האוצר. אני מקווה שאכן כך יהיה.