ילדים בעלי צרכים מיוחדים נקראים בשם הכולל ׳חריגים׳. החריגות מתבטאת בדברים שונים, ואחד מהקשיים שיתקלו בהם בדרך, והוריהם עמם, היא העובדה שאין להם ייצוג בשטח. החריגים נעדרים מהמדיה, וגם ממדפי הצעצועים. כאשר ביקש בנה האוטיסט של מריה קנטלי בובה, היא ניסתה למצוא אחת שיראה בה את עצמו, כפי שעושים ילדים בכל העולם, אבל לא מצאה אף ייצוג הולם לילד המיוחד שלה. אז היא ייצרה לו בובה משלו, כמו חליפת קוטור המיוחדת למידותיו. ההצלחה היתה כה גדולה עד שהחלו להגיע עוד ועוד בקשות לבובות דומות-שונות, וכעת הפך המיזם התמים לעסק של ממש.
"צעצועים של תקווה" קראה האם למיזם שלה, ועד כה הספיקה ליצור בובות עבור ילדים ולהם תסמונת דאון, נכויות שונות, סרטן, גמדות, עיוורון ועוד. "הרגשנו נורא להביא לבת שלנו ברביות ארוכות שיער כשמילי הקטנה יושבת בבית החולים קירחת עם לוקמיה", אומרת אחת הלקוחות המרוצות. "הבובה שמילי קיבלה קירחת בדיוק כמוה, ומגיעה עם פאה. זה שיש לה בובה כזו זה עניין מיוחד".
מריה היא אמא לארבעה עם שני בנים אוטיסטיים, וכבר מזמן לא עומדת בדרישה לבובות הייחודיות. ״"ני מקבלת מיילים מהורים שכותבים לי על המחלות המיוחדות של הילדים שלהם, ובקשות. תוכלי ליצור לי בובה בכסא גלגלים? תוכלי להכין בובה עם צלקת ארוכה על הגב?", היא מספרת בגאווה. "יש הורים שמבקשים בובות עם פרוטזות או בלי חלק מהגפיים. בני היה ההשראה שלי. רציתי שיהיה גאה במי שהוא ויראה את המילה אוטיזם כחלק במי שהוא וכדבר להתגאות בו. לאוטיזם אין סימנים חיצוניים, אז פשוט עשיתי לו חולצה עם כיתוב: אני אוטיסט ומגניב. בובות כאלה יעזרו לילדים להתקבל בחברה שלנו".
מריה מצטטת את לשכת הסטטיסטיקה האוסטרלית ומספרת שלאחד מכל שישה ילדים יש מגבלה כלשהי, ומסבירה שהבובות אמורות לגרום להם להרגיש חשובים ומקובלים. כל בובה דורשת ממריה כ-15 שעות עבודה, ונמכרת מאוד בזול, תמורת 35 דולר, רק על מנת לכסות עלויות. ״האושר שהבובות מביאות לילדים - אין לו מחיר. החלק הטוב ביותר הוא לשמוע את הסיפורים מחממי הלב מההורים. אני בעצמי המומה מאיך שהבובות מעלות את הערך העצמי של הילדים".