צחוק מתגלגל וחיוך רחב מדבקים הרבה יותר משיעול עצבני או נזלת, כך קובעים מחקרים. צחוק והנאה מחזקים את מערכת החיסון, מקהים תחושת כאב ומשפרים את מצב הרוח, וזה בדיוק הקסם ששופכים הליצנים הרפואיים על אלפי ילדים חולים בבת החולים בארץ. פעם עוד הרימו גבה על המקצוע המוזר, אבל כיום יש בישראל קרוב לאלף ליצנים רפואיים, רובם מתנדבים, והם ממלאים בשמחה ואהבה את מחלקות הילדים.
מחקר ישראלי שנערך בשנת 2010 על ידי חוקרים מבית החולים שערי צדק בירושלים ומכללת תל אביב-יפו, קבע שרוב הילדים מגיבים בחיוב לליצנים הרפואיים שהיוו עבור חלקם תחליף לחומר מרדים בעל השפעות לוואי חזקות. מהו באמת סוד הקסם שלהם? פגשנו כמה מהם.
"אנחנו מורידים לילדים את סף המתח"
"אני שחקנית במקצועי ובבית ספר למשחק היו לנו שיעורי ליצנות, שם הכרתי את התחום", מספרת איריס ליה-סופר, בת 27 מיהוד, או כפי שהיא ידועה בשמה המקצועי, 'הליצנית אוליב'. "היו לי מחשבות שאני צריכה משהו מעבר למשחק ופתאום קיבלתי בדואר עלון על לימודי ליצנות בסמינר הקיבוצים. הלכתי לבדוק מה זה אומר, למדתי שם והתאהבתי. הבנתי שזה משלב גם את הפן הטיפולי שתמיד היה בי וגם את הצד של המשחק שאני אוהבת, וחשבתי שאם אני לא נרתעת מילדים חולים אוכל גם להביא תועלת. אני כרגע עובדת בבית החולים תל השומר פעמיים בשבוע ובבית החולים לבריאות הנפש בנס ציונה עוד יום בשבוע".
סופר נזכרת במקרה בו הייתה צריכה להתמודד עם ילדה בת 11 שהגיעה למחלקה האונקולוגית והתקשתה להיפתח בפני זרים. "החדר היה חשוך וההורים גם היו עוד בהלם כי הילדה רק הגיעה למחלקה. הגעתי לדבר איתה, אך היא ביקשה שאצא. עשיתי כאילו אני לא מצליחה לצאת - ניסיתי לקפוץ מהחלון או להיתקע בדלת. העניין בליצנות הוא שהסטטוס שלך צריך להיות נמוך מזה של הילד - את תסבלי יותר מהילד ותהיי לא מודעת למצבך. פתאום היא התחילה לחייך ונתנה לי עצות לא הגיוניות מאיפה לצאת. אמרתי לה שאני יודעת שהיא רוצה שאצא, אבל אני פשוט לא מצליחה. זיהיתי שהיא לא באמת רוצה שאצא ולכן נשארתי. מאז, בכל פעם שאני מגיעה למחלקה אני נכנסת אליה, היא מחכה לי ומספרת לכולם את הסיפור שלנו. בזכות הצחוק הצלחתי להגיע לילדה שהייתה סגורה ושיניתי את מצב הרוח שלה".
כמו סופר, גם חמוטל שלומציון אנדי, בת 35 מגבעתיים, הידועה בשמה 'סוזי הליצנית', הגיעה לתחום דרך עולם המשחק. "למדתי משחק ב'ניסן נתיב' בירושלים. אחר כך למדתי שנה של תיאטרון פיזי והגעתי משם לעולם תיאטרון הרחוב והליצנות הרפואית. שם הכרתי את קבוצת 'רופא חלום' שדרכה אני עובדת, והתחלתי לעבוד בבית החולים רמב"ם", מספרת שלומצין אנדי. "עכשיו אני עובדת בבית החולים לילדים "דנה" שבאיכילוב, ובמכון להתפתחות הילד שבתל השומר בספקטרום האוטיזם והשיקום.
"התפקיד שלי הוא ליצור קשר עם הילדים שמאושפזים או אלה שעוברים בדיקות בבתי חולים. המשחק שלנו, הליצנים הרפואיים, מתקיים בעולם שהוא לרוב מאוד דמיוני והקשר בינינו לבין הילדים עוזר להוריד את החרדה מהאשפוז, וגם יכול לקרב בין הילדים לבין ההורים שלהם שגם נמצאים במצב של לחץ גדול".
על ידי שימוש באלתור, אנדי יוצרת קשרים עמוקים עם הילדים, ונמצאת שם גם ברגעים הפחות נעימים. אחד המקרים הזכורים לה במיוחד, הוא מפגש עם ילד בן שלוש וחצי רגע לפני שעלה לניתוח. "הוא היה צריך לרדת לניתוח בהרדמה מלאה, ורגע לפני כן נפגשנו במסדרון והתחלנו למדוד כל מיני דברים עם מטר שהיה לי בתיק", היא מספרת. "היינו בעולם דימיוני משלנו. בזמן שההורים מילאו טפסים עבור הניתוח, שיחקנו עם אנשים אחרים במסדרון ושינינו שם את כל האווירה. כשנכנסנו לחדר הניתוח התחלנו למדוד את המיטה והציוד רפואי שהובא לחדר. כולם נכנסו לתוך המשחק שלנו, והכל התבצע מתוך משחק, כולל ההליכה לחדר ההרדמה, כך שפרוצדורת הכניסה לניתוח נעשתה בצורה רגועה, מצחיקה ומעניינת.
"גם את ההורים ליוויתי החוצה מחדר הניתוח כשאני עדיין בתוך הדמות. אני לא הופכת חזרה לחמוטל, אני נשארת סוזי - דמות שהכל מעניין ומסקרן אותה. זו דמות לא ממסדית לחלוטין שלא שייכת לשום גיל ודת, ויכולה להיות הכל".
"אי אפשר לא להיקשר לילדים"
שי דותן, בן 30 מקריית ביאליק, ידוע בתור 'שקשוק הליצן'. הוא חובש בהכשרתו והגיע לתחום לאחר שצפה בסרט "פאטץ' אדאמס" שמגולל את סיפורו של הליצן הרפואי הראשון. כיום הוא מתנדב בבתי החולים רמב"ם ובני ציון עם עמותת לתת, משאלת לב ובאירועים פרטיים. למרות שהליצנים מנסים לשמור על דיסטנס מקצועי כדי לא להישבר, הם מושפעים המון מיחסיהם עם הילדים והמקרים הטראגיים שהם נחשפים אליהם."יש ילדים שמגיעים באופן סדיר למחלקה האונקולוגית ואי אפשר לא להיקשר אליהם רגשית. הייתה שם ילדה חמודה, בת 9, שבמשך שנה עברה הקרנות וכימותרפיה. בפעם האחרונה שהגעתי היא כבר לא הייתה.
"צריך להיות בסוג של דיסטנס, אבל בפועל, כשאתה מלווה אותם תקופה ארוכה, מחזיק להם את היד, אתה נקשר אליהם. מצד שני, כשאתה רואה את הניצוץ בעיניהם, זה שווה כל דבר שבעולם. ליצנות רפואית היא אחד הכלים החשובים שיש לרפואה המערבית. צחוק הוא כלי עזר כימי שמשחרר אנדורפינים במוח ועוזר לפתור הרבה בעיות, אפילו ללא הרפואה".
את הקרדיט הוא נותן למורה שלו, 'איציק הליצן', ממנו הוא ממשיך ללמוד. "היה לו מקרה שמלווה אותי עד היום, של ילד במחלקת כוויות שהיה חבוש כולו. הילד לא רצה להסתכל במראה, שזה השלב הראשון שילד שחווה כוויות צריך לעבור. איציק הגיע, אילתר וצילם את הילד בטלפון הנייד שלו. הם עשו זה לזה פרצופים מצחיקים והילד כל כך נהנה שהוא לא הבחין אפילו שהוא מסתכל על עצמו בתמונות. איציק נתן לו הרגשה שהכל בסדר וששום דבר לא חריג. זה אחד הכלים שאיציק הקנה לי".
אותו איציק עוזרי, בן 49 מקריית אונו, המכונה בשמו המקצועי "איציק הליצן", נחשב לליצן הרפואי הראשון בארץ ומייסד תחום הליצנות הרפואית בישראל לפני 21 שנים. "תמיד הייתי הליצן של החבר'ה. הייתי חניך ומדריך בנוער העובד והלומד, שיחקתי בתיאטרון קהילתי, ובתור נער והתחלתי לארגן מסיבות וימי הולדת בתור ליצן. עם הזמן הגעתי עם זה לטלוויזיה והייתי ממייסדי ערוץ הילדים", הוא מספר. "יום אחד קראו לי להופעה בבית החולים שניידר שאז הוקם. ראיתי שהצחוק והשמחה שאני מביא לשם עושים טוב לילדים. נשביתי בקסמי המקום והחלטתי להתנדב יום בשבוע. עם הזמן, הצוות הרפואי שם לב שיש לי גישה שונה מהם לילדים ושאני גורם לילדים לרדת מהר יותר מהמיטה אחרי ניתוחים ותאונות. כמו כן, ילדים שעשו יחד איתי פיזיותרפיה או תרגילי נשימה אחרי תאונה או ניתוח, עברו זאת בקלות דרך המשחק, שמבחינתנו הוא טיפול. בסופו של דבר, ראש המחלקה הפך אותי לחלק מהמחלקה הכירורגית וקיבלתי תג של ליצן רפואי. בעקבות זה עלה המושג לראשונה בארץ".
"עשרות ילדים נפטרו לי בידיים"
כשהבין את הכוח הטמון בידיו, החל עוזרי לעסוק בכך יותר ולפתח את התחום יותר ויותר. תחילה התנדב בבית החולים שניידר פעמיים בשבוע במחלקה האונקולוגית, והמשיך משם גם לחדרי הניתוח. "אני מלווה ילדים בכניסה לניתוח ואני שם כשהם קמים. מחקר שערכנו בבית החולים גילה שילדים שנרדמים בחיוך מתעוררים בחיוך, וההתאוששות שלהם הייתה הרבה יותר מהירה מילדים שנרדמו בבכי ובפחד ועברו התאוששות איטית יותר. יש לי גם חליפת ליצן סטרילית, כך שבזמן שהילד בניתוח בהרדמה מקומית, אני יכול להיות שם איתו ולהסיח את דעתו, והוא לא שם לב לכאב של הניתוח. כשאדם שמח וצוחק האדנרופין שמופרש בגופו מחזק את המערכת שלו. אני לא מקבל תשלום על מה שאני עושה בבית החולים. אני רואה בזה את התרומה שלי לחברה".
איציק נמצא תמיד בכוננות ובבית החולים מזעיקים אותו בשבתות, חגים ולילות. "הצוות הרפואי של שניידר פתוח מאוד לכל הנושא ונותן כבוד לליצן הרפואי. כשאני בחדר של ילד והרופאים בדיוק עושים סבב בדיקות, הם ידלגו על החדר וישובו אליו אחר כך, כי הם מבינים שהשהות שלי שם מאוד חשובה".
לדבריו של איציק העבודה שונה בין כל המחלקות. "במחלקה האונקולוגית אני מלווה ילדים בשנה וחצי של טיפולים וכאות הזדהות עימם אני עושה גם קרחת. שם גם, לצערנו, קיים המפגש הקרוב עם המוות כי יש ילדים שנפטרים מהמחלה. במשך 21 השנים שאני בשניידר עשרות ילדים מתו לי בידיים. אני לא הולך ללוויות ולשבעה כי זה חלק ממנגנון ההגנה שלי. הקשר שלי עם הילדים והמשפחות נעשה אך ורק בבית החולים".