"חשוב שההורים יהיו מודעים לבעיה"
על פי המחקר, שהובילה ד"ר תמי שטיינברג, מנהלת המכון להתפתחות הילד ומנהלת מרפאת טורט במרכז שניידר לרפואת ילדים, 4.4 אחוזים מהמתבגרים בישראל מדווחים על טיקים, לעומת 1.3 אחוז מהוריהם – במילים אחרות, הילדים מדווחים על הבעיה פי שלושה מהוריהם. המחקר מצא עוד כי שיעור המתבגרים הסובלים מטיקים המדווחים במגזר הערבי הינו 8.7%, נתון גבוה פי 2.8 מהשיעור המדווח במגזר היהודי – 3.7% בנוסף נמצא כי הדיווחים של המתבגרים במדינות המערב על טיקים נעים בין 0.4 ל- 3.8 אחוזים, ובממוצע הם נמוכים מהדיווחים על טיקים בישראל.
טיקים הם תנועות פתאומיות, קצרות, בלתי רצוניות וחסרות מטרה, המערבות קבוצות שרירים שונות בפנים, בגפיים ובגוף. טיקים יכולים להיות גם קוליים: קולות כחכוח, משיכה באף, מילה או הברה שחוזרת על עצמה או קולות אחרים. הטיקים הם אמנם תנועות לא רצוניות, אבל במקרים מסוימים ניתן לדכאן לפרק זמן נתון. ככל הנראה, מדובר בנטייה מולדת, שאמנם יכולה להתגבר בזמן של מצבי משבר (תקופת מבחנים, גירושין של ההורים או טראומה כלשהי), אבל לא נגרמת כתוצאה מהם.
"ישנם טיקים שנעלמים כלעומת שבאו, אולם ישנם מקרים שבהם הטיק הוא קבוע, כחלק מתסמונת טורט", מסבירה ד"ר שטיינברג. "אצל אנשים וילדים הלוקים בטורט, יופיעו לפחות שני טיקים מוטוריים וטיק קולי במשך שנה, בלי הפסקה של יותר משלושה חודשים – זו גם תופעה נדירה יותר מטיקים רגילים, והתסמונת מאובחנת אצל 1% מהאוכלוסייה, לעומת טיקים, ש-10% מהאנשים יסבלו מהם בשלב מסויים בחיים. ישנם טיקים שלא מפריעים לאף אחד, לא לאדם עצמו ולא לסביבה, אבל טיקים קשים עלולים להפריע בתפקוד היומיומי, גם מבחינה חברתית ובחלק מן המקרים גם בתפקוד המוטורי, במיוחד כאשר הם תכופים ומערבים שרירים רבים – למשל, טיקים של מצמוץ תכוף בעיניים, שעלול להקשות על הילד לקרוא.
"ממצאי המחקר מעידים כי המתבגרים הישראלים מדווחים יותר מהוריהם על טיקים, ואף נוטים לחפש עזרה מקצועית לתופעה. לצערינו, אנו רואים כי ההורים נוטים לעתים להפחית בחשיבות התופעה ובהשלכותיה הרגשיות על ילדיהם המתבגרים, עובדה העלולה להוביל לבעיות נוספות", מוסיפה ד"ר שטיינברג. "לדיווח ישנה חשיבות רבה במתן המענה הרפואי המתאים לילד המתבגר, וחשוב שההורים יהיו מודעים לבעיה, כדי שאפשר יהיה לעזור לילדים לפני שנוצרת פגיעה חברתית או פגיעה בדימוי העצמי שלהם. עם זאת, חשוב להסביר שלא מדובר בהזנחה, ושיש טיקים שהילדים שמים אליהם לב ולא ממש נראים למתבונן מבחוץ. אם ההורה שם לב לטיק מסוים, כדאי לפתוח את העניין עם הילד בעדינות, בגישה ניטרלית – לשאול האם משהו מפריע לו, ולציין שהוא ממצמץ יותר מכרגיל. אין לאסור עליו לעשות את הטיק או לכעוס עליו, מכיוון שיצירת אווירה שלילית סביב הנושא רק תזיק לו יותר".
וכיצד מטפלים?
"למען האמת, לא תמיד צריך לטפל. לפעמים, עצם ההכרה בנושא מפחיתה את הטיקים, ואם מסבירים להורים ולילד שמדובר בתופעה חולפת, או מלמדים אותו כיצד למתן את הטיקים בטיפול התנהגותי, זה מספיק בהחלט. אם הטיקים מגיעים, כמו שקורה לפעמים, עם בעיה נוספת – כמו חרדות או הפרעות קשב וריכוז – הטיפול הוא כוללני יותר, ועובד על כל טווח הבעיות שמהן סובל הילד. אם הטיקים מופיעים כחלק מתסמונת טורט, המענה יהיה מקיף יותר. אצלנו יש מרפאה ייחודית לטיפול בטורט, שכוללת מומחים מתחומי הפסיכיאטריה, הנוירולוגיה והפסיכולוגיה, שמנוסים בטיפול ספציפי לבעיה הזו ויכולים להתאים את הטיפול האופטימלי לילד".
המחקר בוצע במסגרת סקר ארצי שנערך ביוזמת פרופ' אלן אפטר, מנהל המחלקה לרפואה פסיכולוגית במרכז שניידר, יחד עם משרד הבריאות ובית החולים זיו בצפת, בקרב 957 מתבגרים בגילאי 14-17.