18:23. אב נכנס בצעדים מהירים למיון ילדים ב"אסף הרופא", אוחז בידיו פעוט זהוב שיער, ששפתיו שותתות דם. הילד, כבן שנה וחצי, מתכווץ, נצמד לחזהו של אביו. האם פוסעת באיטיות מאחור, מבולבלת, דומעת חרישית. הגבר ניגש לאחות המשמרת, ג'ני גון. היא מחייכת לפעוט, מניחה יד על ראשו, ומבררת בסבלנות את השתלשלות המקרה. הילד נפל, לא מגובה רב, אך הוא אינו מפסיק לדמם. ואולי בכלל נפגע בראשו? בעוד השניים משוחחים, מתיישבת האם על כיסא מרוחק, מכסה את פניה בידיה ומתייפחת ללא הרף. היא אינה מסוגלת להישיר מבט אל האב, ואף לא אל בנה הקטן. היא אינה מסוגלת להתמודד עם הסיטואציה.
ברקע נשמעים כל העת צפצופי מכונות, קריאות ברמקול, המולה אנושית בלתי פוסקת. "אתה תהיה בסדר, חמוד", פונה ג'ני לפעוט, ומובילה אותם לחדר הבדיקות. הילד מתנגד, בוכה בזעם. וככל שמתגבר בכיו, כך גובר בכייה של האם, שעדיין אינה מצליחה להתקרב לסיטואציה.
ד"ר שירי ברקן ניגשת לבדוק את הפעוט זהוב השיער, שעדיין צמוד לחזהו של אביו. היא עוטה על ידה כפפת גומי ירוקה. הילד ממשיך לבכות. היא לוקחת כפפה נוספת, נושפת לתוכה ומגישה לו בלון מעשה ידיה. הוא נרגע.
נראה כי אין פגיעת ראש, אך החתכים בשפתיים מעוררים את חשדה. "כמה שיניים קדמיות היו לו למעלה?", היא שואלת את האב. "ארבע", הוא עונה. ד"ר ברקן מבחינה כעת רק בשן אחת. החשד: מעוצמת הנפילה, שאר השיניים הקדמיות חדרו פנימה, אל הלסת. המשפחה הצעירה נשלחת למרפאת שיניים תורנית, שם יבדוק את הפעוט כירורג פה ולסת. הילד צמוד לבלון-כפפה שקיבל, מחייך קלות בעוד ד"ר ברקן נפרדת ממנו.
רפואת הורים
"אני עושה משמרות במחלקות דחופות נוספות, אבל את מיון ילדים אני מעדיפה באופן מיוחד בזכות העזרה ההדדית בין אנשי הצוות", אומרת האחות ג'ני גון באחת ההפוגות. ד"ר ברקן ממשיכה ואומרת כי אנשי הצוות של המחלקה נבחרים בקפידה רבה. "אנחנו לא מתפשרים על מקצועיות בשום אופן, אבל מצד שני – אין סיכוי שנקבל לכאן רופא, מקצועי ככל שיהיה – אם במהות שלו הוא אינו אדם נחמד".
"וחוץ מזה, כל מי שעובד במיון ילדים יודע שחלק ניכר מתשומת הלב מופנה דווקא להורים. זוהי לא רפואת ילדים – זו רפואת הורים", מוסיפה בקריצה ד"ר ברקן.
כ-22 אלף ילדים עוברים במיון הילדים מדי שנה. מעבר למקרים ה"קלאסיים" של חום, שלשולים, חבלות, נפילות או חדירת עצמים זרים לדרכי הנשימה, מגוון המקרים המגיעים למיון ילדים הוא עצום, ושום משמרת אינה דומה לרעותה. מילדים שבלעו משחת נעליים ועד ילדים שננשכו על ידי גמל.
"גם לי, לאחר שנים במקצוע, קשה להתאושש ממקרים מסוימים. כך למשל, כל נושא ההתעללות בילדים", מסביר לי יום קודם לכן פרופ' ערן קוצר, מנהל מחלקת רפואה דחופה ילדים. "ישנו לעיתים פער ממשי בין הציפיות של ההורים לבין מה שאנו יכולים לספק באמצעות הכלים העומדים לרשותנו במיון.
"יש מצבים שבהם קל יחסית להתמודד עם עניין רפואי כזה או אחר, אך ההורים בטוחים שנדרשות בדיקות נוספות. קורה לא אחת שמגיע ילד שנפל ונחבל. הכל נראה תקין אך ההורים מתעקשים לערוך בדיקת סי.טי. לעיתים אתה מוצא את עצמך משקיע זמן רב מאוד בלהסביר מדוע לא רצוי לחשוף את הילד לקרינה. החוכמה היא לתמרן בין הרצונות השונים, באופן הכי מקצועי, יעיל ואנושי. וכל זאת, תוך רצון להפחית את רמת החרדה – הן של הילד והן של ההורים".
כתמים מסתוריים
18:52. אל המיון מגיע ילד כבן 12 שרגליו התכסו באופן לא מוסבר בכתמים אדומים. הוא לבוש בבגדי ספורט, נועל נעלי התעמלות בוהקות ומרוכז במשחק בטלפון הנייד שלו. ד"ר אורית רובינשטיין מביטה בו בדאגה. באין הסבר אחר, החשש שלה קשור לבעיה בקרישת דם – עניין שיכול להתפתח לכיוונים מאוד לא רצויים. בדיקת דם נלקחת ומשוגרת במהירות למעבדה. "ומה עכשיו?", שואל האב. "ממתינים. תישארו בקרבת מקום", עונה לו ד"ר רובינשטיין. הילד, אדיש להמולה סביבו, ממשיך להיצמד למסך הסלולרי.
באותה עת מגיע נער כבן 16, מלווה באימו. הוא מתלונן על קוצר נשימה. ד"ר ברקן בודקת אותו ארוכות. כל המדדים תקינים: לב, ריאות, מצב כללי. היא חושדת שמדובר במתח נפשי ומציעה לו כדור הרגעה. כחצי שעה מאוחר, הילד חוזר אליה לביקורת. לוקח נשימה ארוכה ואומר ברצינות תהומית שהמצב השתפר. "אז תחייך!", מפצירה בו הרופאה. "לנשום זה סימן טוב, לא?".
הוא לא מצליח להתאפק וחצי חיוך עולה על שפתיו.
הנער משוחרר הביתה, וד"ר רובינשטיין מסבירה כי במקרים רבים, במיוחד באלו המורכבים, היא ועמיתיה ממשיכים לעקוב אחר החולה, לבדוק מה עלה בגורלו. "ישנם מקרים שנחקקים בזיכרון. "החמודים במיוחד, המסכנים במיוחד. אנחנו זוכרים הרבה יותר ממה שאנשים חושבים. אני למשל זוכרת לפרטי-פרטים כל החייאה והחייאה שביצעתי".
ד"ר ברקן מסכימה עם כל מילה של עמיתתה. "אני למשל, לא לוקחת ללב שום דבר תוך כדי עבודה. רק מאוחר יותר, בבית, אחרי ערב עמוס, אני מריצה בראש את כל החולים של כל המשמרת. אחד לאחד. אני מעכלת את הדברים מבחינה רגשית. לפעמים זה מאוד לא פשוט", היא מודה.
ד"ר ברקן נזכרת במקרה שאירע בחורף האחרון. ילדה כבת שנתיים הגיעה למיון עם קוצר נשימה. לכאורה, עניין די שכיח בימי החורף. עם זאת, במקרים נדירים, קוצר הנשימה עשוי להגיע על רקע של בעיית לב, ובעת ההמולה החורפית במיון הגדוש – הדבר עלול להיות מוחמץ. למזלה של הפעוטה, משהו בצילומי הריאות שלה עורר את חשדה של הרופאה. בדיקות נוספות שהתעקשה לבצע חשפו מיוקרדיטיס - דלקת בשריר הלב. "המחלה הנוראית הזו יכולה לקטול ללא התראה מוקדמת", מסבירה ד"ר ברקן. "הקטנה הובהלה לטיפול נמרץ וחייה ניצלו. הנה, מקרה כזה אי אפשר לשכוח".
עם זאת, אי אפשר להתעלם ממקרים רבים שהפכו לטרגדיה – וישנם לא מעט כאלו. "סבל של ילדים ומצוקה של משפחות מהווים חלק בלתי נפרד מהעבודה כאן, לצד מקרים רבים של עומס עבודה קשה", מציין פרופ' קוצר. "לא מתרגלים לכך".
"קצת" חרוז באף
כשעה וחצי לאחר שנשלחה בדיקת הדם למעבדה, עדיין לא הגיעו התוצאות של הילד עם הכתמים ברגליים. ההורים לוחצים לדעת מה קורה, וד"ר ברקן מעט מודאגת. קשה בשלב הזה להעריך במה מדובר. אחת האפשרויות היא רמז לכשל במערכת החיסונית. אולי אפילו מקרה של לופוס (זאבת). אין ברירה אלא להמתין. בינתיים, הוא מקבל – כמו כל ילד שמגיע למחלקה – מדבקה עגולה שמכריזה "אני גיבור". בנות, כמובן, מקבלות את גרסת ה"אני גיבורה". שוויון בין המינים.
כמה דקות מאוחר יותר, ולעמדת הרופאים מגיעה ילדה כבת 3. הוריה מספרים כי שעה קודם לכן, היא תחבה חרוז לנחירה השמאלי – מקרה נפוץ למדי, הרבה יותר ממה שנדמה.
הילדה נרגשת מההמולה סביבה. "אז יש לך חרוז באף?", שואלת אותה ד"ר ברקן. "קצת", עונה הילדה בביישנות. הרופאה בודקת אותה, והילדה מוחה בקול רם "זה מדגדג!".
העצם הזר לא נראה, וד"ר ברקן מחליטה לשלוח אותה למחלקת אף-אוזן-גרון. "נשלח אותך לרופא אחר, שיבדוק איפה מתחבא הדינוזאור שגר בתוך האף שלך!", היא מודיעה לה. אבל רגע לפני שהם נשלחים למחלקה, מציעה ד"ר ברקן להורים את פרוצדורת ה-Kissing. זהו תהליך מפתיע בפשטותו, וגם ביעילותו: אחד ההורים נושף בחוזקה אל תוך פה הילד, בעודו סותם את הנחיר ה"פתוח". במקרים רבים, העצם הזר ייפלט החוצה במהירות. אמה של הילדה מנסה, אך ללא הועיל. קדימה, לאף-אוזן-גרון.
בזכות הטשטוש
20:08. נער כבן 13 מגיע לעמדת הצוות מלווה באביו. "הוא שיחק כדורסל, נפל ואולי שבר את האצבע", אומר אביו. לאחר בדיקה גופנית ותחקיר קצר, נראה כי צריך להחזיר את העצם למקומה, והשניים מובלים לחדר הסדטציה. במה בעצם מדובר?
סדטציה היא פעולת טשטוש, שנעשית במקרה של בדיקות או טיפולים מכאיבים – מתפירת חתכים ועד שחזור שבר. הטשטוש ניתן דרך הפה או, במקרים מורכבים יותר – בעירוי. מסתבר שיותר מבמקומות אחרים - במחלקת רפואה דחופה ילדים ב"אסף הרופא" מיישמים מדיניות טיפול ללא כאבים, מתוך מודעות גבוהה במיוחד לנושא.
"אנו משתדלים להקל על הכאב והחרדה של הילדים בזמן ביצוע פעולות שעלולות להכאיב", מסביר פרופ' קוצר. "שיטת ההרגעה תלויה בסוג הטיפול, בעברו הרפואי של הילד, בגילו ואף ביחס שלו כלפי הטיפול שאותו הוא אמור לעבור. כל ילד והורה זוכים להסבר מקיף על התהליך – מה שמעניק לכל הצדדים תחושה של שליטה במצב וגם אמון בצוות המטפל".
חדר הסדטציה מאובזר במכשירים רפואיים רבים, על כל מקרה. כמובן, כל תהליך שכזה מחייב נוכחות והשגחה של רופא ואחות לכל אורכו. כאן לא לוקחים סיכונים. ד"ר הדס יחיעם, מלווה בג'ני, מסבירה לכדורסלן הצעיר ולאביו בסבלנות על תהליך הטשטוש. "כאן, בחדר הזה, ייגמר הכאב שלך הערב".
הנער מודאג לגבי העתיד, ומבקש לדעת אם כבר מחר יוכל לשחק שוב כדורסל. בעת שד"ר יחיעם מחדירה את מחט העירוי, אביו צובט בחוזקה בכף רגלו, כדי להסיט את תשומת ליבו מהדקירה. "הצביטה שלך יותר כואבת", מתלונן הצעיר - והאב מרפה.
"שתדעי לך", פונה האב לד"ר יחיעם. "לי יש שבעה ילדים ברוך השם. שובבים כולם. כל ילד מקבל איזו מכה או נופל לפחות כמה פעמים בשנה – תעשי לבד את החישוב כמה פעמים כבר הייתי אצלכם. ותמיד – אצלכם. אני מכיר אתכם טוב, תאמיני לי – אין כמוכם, באמת. הכי נחמדים ומקצועיים".
"די, תמשיך", צוחקת ד"ר יחיעם.
תרופת הטשטוש עושה את פעולתה. "תחשוב על משהו נעים", אומרת ג'ני לילד, בעת שהוא שוקע לעומקם של חלומות מתוקים, בעוד עיניו פקוחות. האב אומר שהוא מקווה שבחלומות יככבו פיות מהאגדות. אורתופד מובא למקום והאב מתבקש לצאת לרגע. האורתופד עובד במהירות. הוא אוחז בידו של הילד, מקבע כהרף עין את השבר באצבע. שום שריר לא זע בפניו של הילד. ללא הטשטוש, קשה לדמיין כיצד היה מגיב לטיפול מכאיב זה.
האב נקרא שוב לחדר. "נו, הוא ייצא מכאן בהליכה?", הוא שואל.
"בריצה!", עונה לו ג'ני.
לא מייפים את המציאות
21:12. טלפון מהמעבדה. מסתבר שהבדיקות של הילד שברגליו הופיעו הכתמים - תקינות. כולם נושמים לרווחה. בבדיקה נוספת שעורכות לו ד"ר רובינשטיין וד"ר ברקן, נזכרים הוריו כי בבוקר שיחק כדורגל ונחבל כמה פעמים. הנה, מתגלה סודם הגדול של שטפי הדם הפנימיים. הילד משוחרר לביתו. בעולם מושלם - כל המקרים היו מסתיימים באופן הזה. אך העולם, כמובן, אינו מושלם. "גם אם נעשה את המיטב - ילדים שמגיעים אלינו, בדרך כלל סובלים", מציין פרופ' קוצר. למרות האופטימיות בקרב אנשי הצוות – כאן לא מייפים את המציאות.
דקות ספורות לאחר מכן, מגיעה שיחת טלפון ממחלקת אף-אוזן-גרון. חובבת החרוזים מסרבת כעת לבדיקה במחלקה ועליה לחזור למיון. כנראה שכל רופא – גם של גדולים - צריך לדעת להכיר בעובדה שיש חרוזים שהם בעצם דינוזאורים. וזה אולי הסוד הגדול.
*הכתבה פורסמה ב"אסיף", מגזין המרכז הרפואי אסף הרופא