לפני מספר ימים, נסעתי לחופשת אימהות של אימהות גדולות מהחיים שילדיהן חולים במחלת הסרטן ועמותת "גדולים מהחיים" פועלת למענם. כ-150 אימהות הצטרפו לנופש, שהתקיים לאחר שנתיים הסתגרות בעקבות הקורונה.
עמותת "גדולים מהחיים" הוקמה בשנת 2000 על ידי הורים לילדים חולי סרטן. העמותה פועלת למען שיפור איכות חייהם ורווחתם של ילדים חולי סרטן ובני משפחותיהם בישראל, מרגע אבחון המחלה ועד להחלמה ללא הבדל מין, דת ולאום. אלפי ילדים חולים בישראל נהנים מפעילויות העמותה והעמותה דוגלת בחדשנות וביוזמה כדי לתרום, ולו במעט, לאיכות חייהם של הילדים והמשפחות.
"ביומיום אנחנו עובדים על אוטומט"
"גדולים מהחיים עוטפים אותי בלי שאלות והסברים", אומרת עדי (34) מתל אביב, "מדובר באוזן קשבת שבאמת מבינה. גם אם הם לא באמת מבינים אותי, אני מקבלת חיבוק והם פשוט נמצאים". עדי, אמא לילדה אחת ומיוחדת שחלתה בסרטן בגיל ארבעה חודשים, משתפת באתגר שבחיים כאלה. "כל בוקר כל אמא מטפסת על ההר הכי גבוה, הפעם אני חייבת להיות אמא גיבורה, להיות אמא גדולה מהחיים".
היא שאלה אותי אם היא יכולה לחזור איתי הביתה למרכז הארץ. עוד יומיים, בתה בת השנה וחצי של עדי, תעבור סבב כימותרפיה שני, "אני יודעת שהיא תנצח, אין עוד אופציה אחרת", אומרת עדי, ואני בלב חושבת מתי כבר אראה את הילדים שלי, התגעגעתי אליהם אך אני יודעת שהם בטוב, והיא חושבת איפה בתה תעשה את ההקרנות אחרי סבבי כימותרפיה. כשהגענו למרכז הארץ אחרי שנסעה איתי ברכבי, היא שאלה אותי אם ארצה לראות את בתה היפה. עניתי בחיוב וכשראיתי אותה בכיתי בליבי. כל כך קטנה אך כבר יודעת משהו על העולם, הוריה נלחמים למענה. "ביומיום אנחנו עובדים על אוטומט", אומרת עדי, "הראש אף פעם לא במנוחה, ולכן צריך לפעמים לעצור ולקחת הפסקה. אם כל יום אבכה, כך החיים שלי יראו, אבל צריך לראות את האור בקצה המנהרה, יש לי ילדה שמבינה אנרגיות וחשוב שהן יהיו טובות. פגשתי בנופש נשים מופלאות שהצטרפו למסע שלי, אני חושבת שזה נופש חובה לאימהות ומזל שיש את 'גדולים מהחיים' שדואגים להגיד לנו לעצור ולשנות רגע את השגרה. לנוח, ליהנות, להתפנק, לבכות, לצחוק ובעיקר להיות מי שאנחנו בלי שיפוטיות ובלי ביקורת.".
נסעתי אליהן לים המלח. בין הירידות התלולות של ארץ ישראל היפה גיליתי נשים יפות לא פחות. סו שדות (62), מנכ"לית העמותה, בסך הכל חודשיים בתפקיד, ואין ספק שהיא נרגשת להיות במעמד הזה. שם במלון בים המלח, לאחר הסנפלינג, היא שואלת אותי אם אני רוצה לשתות איזה משקה ומציעה לי כוסית יין. אני מודה שאני לא נוהגת לשתות, אך בעקבות ההתרגשות והחיוך המדבק שלה, אני מצטרפת לכוסית לחיים, שמחה בשמחתה. שדות מגיעה ל"גדולים מהחיים" לאחר קריירה ארוכת שנים, בשלל תפקידי ניהול בכירים בחטיבת אלישרא בחברת אלביט מערכות, ביניהם מנהלת תכנית "אתרוג זהב", מרכז השליטה והבקרה של פרויקט החץ ומובילת תכנית "אחד על אחד" אשר עוסקת בשילוב עובדים בעלי מוגבלויות בחברה. "אני מסיימת בסיפוק רב 30 שנות עבודה באלביט מערכות עם הישגים ביטחוניים משמעותיים עבור המדינה שלנו", אמרה שדות, "'גדולים מהחיים', היא עמותה מפוארת בעלת עשייה משמעותית ופורצת דרך בסיוע ותמיכה לילדים חולי סרטן ובני משפחותיהם. רציתי לעשות שינוי לעולם החברתי. המטרות של העמותה מדברות אליי ויש לי הרבה מה לעשות בה". לאורך כל השיחה היא מדגישה לא פעם כי חשוב לדאוג לאימהות ולאבות. "בהחלט חשוב לי להביא מתנות לילדים, אך גם לדאוג להורים. המטרה השלישית שלי היא לתרום למחקר ולציוד. חשוב לי להרגיש סיפוק ולדעת שאנחנו משפיעים".
מהי השאיפה שלך?
"אני רוצה שיהיו בארץ שבעה גנים. הגנים האלו מחזירים את הילדים לחיים. ילד שחלה לא יכול ישר לחזור לגן רגיל. הגנים חייבים להיות סטריליים, לשמור על הילדים האלו. וגם עכשיו, מטרת הנופש היא להראות לאימהות שהן לא לבד, יש עוד אמא נוספת בדיוק כמוהן. האימהות באות כמו דבורים לדבש, הן רוצות לשאוף ולנשום תקווה".
"הנופש מזמן מפגש לאימהות ומאפשר להן לצאת מהמחלקה ולחזור להיות נשים", מצטרפת אלינור בריח, מקיבוץ כפר עזה, האחראית על הנופש ועובדת בעמותה כבר למעלה משש שנים. "במחלקה מדברים על המחלה, אך כאן הפעילויות מאפשרות להן להביא את עצמן. יש כאן נשים שנמצאות במקומות שונים כי חלק סיימו טיפול, חלק לפני וחלק תוך כדי. במחלקה הן עסוקות ורצות כמו סוס לאורווה, לא משנה הזוגיות או שום דבר אחר, הכי חשוב לנצח את המחלה והן לא רואות בעיניים. כאן בנופש, יש מקום לקחת זום אאוט".
"במחלקה הן עסוקות ורצות כמו סוס לאורווה, לא משנה הזוגיות או שום דבר אחר, הכי חשוב לנצח את המחלה והן לא רואות בעיניים. כאן בנופש, יש מקום לקחת זום אאוט"
אחת מחזקת את השנייה
"זר לא יבין זאת", אומרת חנה גוט (42) מכפר סבא ומוסיפה: "לבוא לפה, זו תחושת שייכות. היכולת להוריד רגל מהגז והעובדה שאף אחד לא שופט אותי ולא אומרים לי שאני חופרת כשאני מדברת על המחלה של הבן שלי".
בנה של חנה חלה בגיל שמונה חודשים בסרטן בארובת העין. "אני אם יחידנית, והיה לי מאתגר ולא קל. אנשים לא רוצים לשמוע דברים לא נעימים, אף אחד לא היה רוצה להתחלף איתי. אמרו לי אפילו שהבן שלי חלה בגלל שחיסנתי אותו. המון אנשים לא יכלו להכיל את החיים שלי ובחרו לקחת צעד אחורה. סרטן זה חרא, זה נורא אבל יש בזה גם דברים טובים כמו האמונה, התקווה, מערך התמיכה. אני כבר לא מבזבזת זמן ואנרגיות לדעת מי חבר שלי באמת. אם פעם ניהלתי שיחות על אם השמנתי או לא, היום השיחות הן בעיקר על הרצון שהילד שלי יהיה בריא, וזה מה שאני צריכה, חיים יפים".
מה קיבלת מהעמותה?
"שמתי לעצמי למטרה שהבן שלי יוכל ללכת לגן בכפר אז"ר, שייכנס לגן החלומות. הילד שלי רק זחל ולא עמד, אבל שם הוא פרח, התחיל לאכול. הגננת שם היא העוגן שלי. ההשקעה והאכפתיות של הגננת זו רשת הביטחון שלי".
"אנחנו שנתיים אחרי טיפולים אבל זה עדיין קיים בתוכנו. הבן אדם צריך להיות תמיד בטוב ואלוהים מלווה אותו" אומרת ג'ומנה מסייס (40) מנצרת. "זו הייתה תקופה קשה, אבל המחלה הזו חיזקה אותנו מאוד כמשפחה. כולם רצו לטפל בבן שלי, ניקו את הבית. עשינו לו מעין בית חולים ביתי שהכל בו היה נקי וסטרילי. אני למדתי איך מזריקים את התרופות בבית. התפיסה בבית הייתה או שנעשה את הכל ונהיה חזקים בשביל הילד או שנתמוטט".
"הרופאה אמרה שהוא מחזיק מעמד יותר ממני. אלוהים נותן לו כוחות שאף אחד לא יכול להאמין שהוא יצליח. פעם אחת הוא בכה ושאל "למה אני?", אמרתי לו שלא יגיד ככה, זה משהו שאלוהים החליט והוא יודע שהוא חזק. צריך להגיד "אני חזק, אני יכול", רק ככה מנצחים. אנחנו עדיין חיים את זה".
אם ניצחתם, מדוע היה לך חשוב להגיע לנופש הזה?
"למרות שניצחנו היה לי חשוב לראות את האימהות שעוברות אולי דברים קשים יותר ממני ושאולי המצב שלהן יותר קשה. רציתי לעודד אותן, שנחזק אחת את השנייה, זה נותן כוח".