לא קל להיות רופא בישראל: שנות הלימוד הארוכות והמייגעות, ההתמחות המייגעת לא פחות שבעקבותיהן, המשמרות האינסופיות, הלילות נטולי השינה, העבודה התובענית, המטופלים הזועמים והרשימה עוד ארוכה.
ובכל זאת, לצד העבודה הקשה והשוחקת כל כך, ישנם גם אותם רגעים, אותם מפגשים עם מטופלים, שהופכים את כל העסק למתגמל באמת. הכוונה לאותם סיפורים שנצורים בלבו של כל רופא, אותם מקרים שעיצבו את דמותו המקצועית.
פורבס ישראל, המפרסם את מגזין "הרופאים הטובים בישראל", פנה אל מיטב הרופאים בארץ וביקש לשמוע את הסיפורים הללו – סיפוריהם של המטופלים שלעולם לא ישכחו, הסיפורים שהותירו את הרופאים האלה פעורי פה. האמת, גם אותנו.
לטפל מחוץ לקופסה
ההחלטה היצירתית שהצילה את חייה של ילדה קטנה
פרופ' מרים בן הרוש, מנהלת המחלקה להמטו-אונקולוגיה ילדים, בית החולים רמב"ם
"אני אונקולוגית ילדים כבר יותר מ-30 שנה, שזה לא מעט זמן. במהלך הקריירה צברתי המון סיפורים שריגשו אותי, אבל כמובן שיש סיפורים שפשוט מלווים אותי ומשאירים אותי עם סיפוק אדיר ורצון להמשיך לטפל ולרפא. סיפור כזה קרה לי לא מזמן, כאשר טיפלתי בילדה שאף אחד לא חשב שנוכל לרפא אותה. היה לה גידול במוח שלא ניתן להסירו בניתוח וגם לא להקטין. גם טיפולי הכימותרפיה שניסינו כשלו. ניסינו הכל, והילדה פשוט לא הגיבה לטיפולים. היא נכנסה לקומה והיתה במצב סופני. היינו פשוט מיואשים. כשראיתי ששום דבר לא עוזר לה, ניסיתי להיות יצירתית ולחפש טיפול שלא נוסה עדיין על ילדים, אבל עזר בעבר למבוגרים. החלטתי לנסות טיפול ביולוגי חדשני. טיפול זה מכוון לתא הסרטני בלבד, על מנת שלא לפגוע בתאים אחרים בגוף. כשאנחנו עושים כימותרפיה אנחנו פוגעים בסרטן - אבל גם בתאים בריאים אחרים בגוף, וכך גורמים לפעמים לפגיעה בתפקודו התקין בעתיד. לא ידעתי מה יהיו התוצאות, האם זה יעזור בכלל, ואיך הילדה תגיב לטיפול. אבל משום שכל כך רצינו למצוא פתרון ולהציל את חייה, החלטנו ללכת על זה. ההורים נתנו את אישורם והתחלנו בטיפול החדש.
תוך זמן קצר התעוררה הילדה מהקומה ומצבה החל להשתפר. כולנו הופתענו מאוד מהתוצאות המהירות והחיוביות של הטיפול. גם אני לא האמנתי שמצבה ישתפר כל כך כשהחלטתי לנסות את הטיפול הזה. היום היא כבר הולכת לבית הספר ומתפקדת ככל ילדה רגילה. היא ממשיכה את הטיפולים, והיא אפילו לא צריכה להגיע לבית החולים בשבילם, היא לוקחת את הכדורים בבית".
לפגוש את הילדים
הגורל שזימן מפגש מחודש עם מטופל שחייו ניצלו לפני 20 שנה
ד"ר מרים דוידוביץ, מנהלת המרפאה הנפרולוגית, מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל
"הסיפור שלי מתחיל בפברואר 87', כאשר הגיע ילד בן שבע ישירות מאיראן למיון הילדים בבילינסון במצב קשה עקב אי ספיקת כליות. פגשתי בילד חולה מאוד ומפוחד ובאמא צעירה שהגיעה לבדה לישראל. חודש לפני כן חלה הילד במחלה נדירה שפגעה במספר מערכות בגוף שלו, לרבות הכליות, והוא אושפז בבית חולים בטהרן. כאשר הבינו הרופאים שהמצב לא משתפר והילד נמצא בסכנת חיים, הם לחשו לאמו שהסיכוי היחיד שלה להציל אותו הוא לעלות לישראל.
באותן השנים היתה זאת משימה קשה עבור יהודים לצאת מטהרן, וכדי שהאם תוכל להציל את חיי בנה היה על האב להישאר כ'בן ערובה' בידי המשטר. בתחילת הטיפול הילד אושפז במחלקה לתקופה ארוכה, שבמהלכה עבר טיפולי דיאליזה חוזרים ונשנים. זו היתה שנה קשה מאוד, עד שהגיעו שתי בשורות משמחות: הראשונה, נמצאה סוף סוף כליה עבורו. השנייה, אבא שלו הצליח לברוח ארצה ולהתאחד עם המשפחה. ההשתלה עברה בהצלחה וכולנו היינו מרוצים ומאושרים.
אבל גם לאחר ההשתלה המשיך הילד להגיע למעקב במרפאה שלנו. באחת מהביקורות הללו הוא החל לפרכס לפתע, עד שאיבד את הכרתו. אשפזנו אותו במהרה במחלקה, שם התברר שהמחלה הקשה חזרה. לאט לאט הכליה שהושתלה הפסיקה לתפקד ומצבו הידרדר מאוד. בשנת 95' לא היה מנוס מלחזור לדיאליזה קבועה. לאחר כמה חודשים של ציפייה ארוכה, נמצאה שוב התאמה, הילד עבר השתלת כליה מוצלחת נוספת - ומצבו השתפר פלאים. הוא המשיך להגיע למעקב במרפאה, עד שבגיל 19 עבר להמשך מעקב במחלקת המבוגרים, ומאז לא ראיתי אותו.
לפני כחצי שנה אושפז אצלנו ילד בן 13 עם מקרה של חבלה בכליה. מאוחר יותר התברר לי כי מדובר באחיו של אותו הילד מטהרן. האיחוד היה מרגש מאוד: אותו ילד שטיפלתי בו בתחילת הקריירה שלי התחתן ונולד לו תינוק לא מזמן, הוא מרגיש מצוין וממשיך במעקב. השבוע הוא הגיע למחלקה עם בנו על מנת לפגוש אותי, ואני התרגשתי עד דמעות. אלה הם בדיוק הרגעים שמספקים לי סיפוק אדיר להיות רופאה בכלל, ובייחוד רופאת ילדים. אותם ילדים שטיפלתי בהם חוזרים עם ילדים משלהם, וההרגשה היא תחושת גאווה ענקית וסגירת מעגל".
מחוברים לחיים
המטופל המשותק שניצח את הסטטיסטיקות והפך לחבר
פרופ' נתן בורנשטיין, מנהל המחלקה הנוירולוגית, המרכז הרפואי ת"א ע"ש סוראסקי
"בחרתי לספר על מקרה שקרה עוד כשהייתי מתמחה צעיר במחלקה, אבל למעשה השפיע על הפילוסופיה שלי לכל החיים. באחד מימי ההתמחות שלי הגיע לבית החולים מקרה קשה של אירוע מוחי בגזע המוח שנקרא תסמונת Locked-in . מדובר בשיתוק בארבע הגפיים, והאפשרות של המטופל לתקשר היתה באמצעות העיניים בלבד.
כל הרופאים הוותיקים במחלקה הרימו ידיים. צפי ההחלמה היה קלוש והסטטיסטיקות ניבאו לאותו מטופל חיים עגומים למדי, אם בכלל יצליח לשרוד. אבל אני התעקשתי להילחם על חייו. בעזרת מניעת סיבוכים בשלב האקוטי של המחלה, פיזיותרפיה רבה, עקשנות, אופטימיות והחדרת מוטיבציה הצלחנו לשקם אותו. הוא היה המטופל הראשון שיצרתי איתו קשר כזה. המשכתי לבקר אותו בביתו - לא כרופא אלא כחבר. ממש נקשרנו במהלך התקופה הקשה הזו.
אני מאמין גדול בכוחות הנפש, התמיכה של המשפחה, העידוד והמוטיבציה לעשות מעבר לסטטיסטיקות. וכך היה: אחרי שיקום של חצי שנה הוא חזר בהדרגה ללכת, לתקשר, לדבר, ואני המשכתי ללוות אותו כשלוש שנים נוספות. היום הוא נהנה מאיכות חיים אמיתית, מהמשפחה ומהסביבה שלו.
המקרה הזה לימד אותי לעולם לא להרים ידיים. הדבקות במטרה גוברת על הסטטיסטיקה היבשה של הספרים. נכון שעם השנים אתה לומד שלפעמים גם הספר צודק, אבל חייבים להקשיב לאינטואיציה הפנימית, שאני קורא לה האמנות שברפואה - ולא לאבד אותה לעולם".
>> לכתבה המלאה באתר "פורבס"
מגזין "הרופאים הטובים בישראל" של פורבס ניתן לרכישה ברשת ניו-פארם ובחנויות הספרים צומת ספרים וסטימצקי