"פלוצים זה אחד הדברים הכי כיפים לילדים", הסכימה איתי בגדול מיכל דליות, מדריכה בכירה ליחסים במשפחה וסופר נני הישראלית, "תזכרי שמהיום שהם נולדו ובמשך שנתיים לפחות צחקנו מכל פלוץ שלהם. פלוץ שמשתחרר הוא הקלה אדירה למערכת העיכול ולכן הוא מרגיע ומהנה – והנה פתאם הגענו לעולם הבוגר, העולם בו פלוצים מסריחים וזה כבר לא נעים לסביבה".
אז מה עושים, ומאיזה גיל? מסתבר שללמד את הילדים לעשות פוקים בבית השימוש היא דרישה לגיטימית מילד גמול שכבר יודע לעשות את צרכיו בבית השימוש. דליות אומרת שבישראל לא מקובלת הנחייה לילדים בגן לגשת להפליץ בשירותים, אבל היא אינה מופתעת שזה נהוג בחו"ל. "בארצות הברית יש חוקים יותר נוקשים, יותר ברורים ויותר חברתיים, ושם גם לא חוששים להטיל על הילד אחריות והגבלה - ופלוצים הם ברשימת האחריות וההגבלה של כל ילד".
לדבריה, אין סיבה לקיים שיחה על הנושא – אלא להגיב בשטח כשקורה משהו שדורש תגובה. "במקרה שילד הפליץ בגן וחברי הגן האחרים הגיבו, בתור גננת הייתי אומרת 'עשית פוק וזה בריא וחשוב לשחרר את האוויר/הגז הזה מהבטן. העניין הוא שלפלוצים יש לעתים ריחות לא נעימים ולכן, מתוך התחשבות בסביבה, אני מבקשת שמהיום כשיהיה לך פוק, תרוץ ותשחרר אותו בשירותים'".
מה כן? אפשר להפליץ בשירותים, בחברה אינטימית ביותר כמו המשפחה הגרעינית, או באוויר הפתוח. "במשפחה פלוצים הם סיבה לצחוקים: אחד מפליץ וגם מודיע, השאר צוחקים, צועקים, מרססים ריח טוב, בורחים, סותמים את האף ומתפקעים מצחוק והנאה. אז בואו נשאיר לפלוצים את כבודם: נפריח אותם כשיהיה לנו צורך, אבל נעשה זאת מתוך התחשבות בנשים, גברים וילדים אחרים שנמצאים בסביבתנו".