השעה 00:30. התעוררתי בבהלה, אחרי שנפלתי לשינה ועוד לא סיימתי להכניס את כל הכיתות לבידוד, ולא סיימתי לסדר החלפות לצוות המאומת מהערב שחלף. אני אחרי יומיים של טרפת שלא הייתה כמותה, כשבטפשותי בסביבות אחר הצהריים אני מכינה מערכת עם ממלאי מקום למחר, ואז עד הערב יש כבר ארבעה שינויים שמערבלים הכל, ובלילה עוד שינוי לקינוח.
הכל שעות של עבודה, קבלת החלטות מטורפת, מתח ממה נכון יותר לילדים ולהורים, מה יהיה עם המורים, והאם יחזיקו מעמד, ומה אפשר לעשות אחרת.
אני מרגישה אחראית שבמשמרת שלי לא יהיו הדבקות, אף שזה אבוד מראש. אני גם מרגישה אחראית שהתלמידים אצלי יצאו קצת יותר שפויים מהפעם הקודמת. מאמינה בכל ליבי שכל יום שעוד אפשר הם חייבים להגיע לבית הספר ולהתפלש באבק החברים, הלימודים והקונפליקטים. הם חייבים להמשיך לחיות בשגרה כלשהי. אני כותבת להורים שכל יום שאפשר תשלחו אותם, אפילו אם זה יהיה קצר, כי זה יותר בריא מלהישאר במסכים.
ופתאום עכשיו כשקמתי בבהלה, אני שואלת את עצמי אם בכלל זה נכון? מי אמר שזה בריא להגיע ולקבל הודעה באמצע היום, ולעצור הכל ולשנות כיוון כל רגע מחדש. מי אמר שזה יותר טוב לילדים בכלל? אולי כל הטרפת הזאת כבר יותר גרועה לילדים? והמורים? הם גם הורים בעצמם, עם הלחצים שלהם, איך הם ימשיכו לעמוד בזה עוד?
וההורים שכועסים שלא מתקשרים לילדים שלהם, פשוט כי אי אפשר יותר, והילדים שלא אומרים לנו ואולי בפנים קורסים. ואני? אולי אי אפשר ככה יותר?
אני לא רוצה להגיד למשרד החינוך מה לעשות, ואני לא מחפשת להתנגח בשלטון. הם רוצים הדבקה, או לא רוצים הדבקה, ככה עובדים או שלא. אני פשוט כמו הצב מק מהספר של ד״ר סוס "המלך צב צב", שתכף יעשה אפצ׳י אחד וכל המגדל יקרוס. כי פשוט כבר כבד לי מדי.
אז אפשר אולי להעביר למעלה שתכף זה קורה, וכנראה חייבים עכשיו הפסקה כי אין לנו אפשרות יותר להחזיק את זה יציב, או בכלל?
לכל מי שנמצא מעלי, רק תעשו משהו שהנזק לילדים, למורים ולמערכת לא יהיה גדול יותר לטווח הארוך ממה שחשבנו. צריך הפסקה בלימודים הפרונטליים, עכשיו.