"פחד וכאב הם חיוניים לנו, אלו מנגנוני התראה על מצב מסוכן", אומר לנו פרופ' עמירם רביב, פסיכולוג חינוכי וקליני, דיקאן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה, "למרבה הצער הילדים נולדים עם פחות פחדים מולדים ויש צורך להקנות להם כללי זהירות (כמו לא לרוץ לכביש, לא לשחק עם השקע) והימנעות מסכנות מיותרות. כאשר ילדים מתחילים לראות בדמיון דברים לא מציאותיים, הפחד הזה כבר לא פונקציונאלי, והופך למנגנון שמשבש את שגרת החיים וגורם להימנעויות שונות. אך, לכל אדם יש פחדים מסוימים, חלקם רציונאליים וחלקם לא, יש הרבה מבוגרים שיש להם פוביות והם חיים איתן בשלום".
לדברי פרופ' רביב, הסיפורים המפחידים משרתים פונקציות: הם משקפים מציאות ודאגות ולפעמים עצם הדיבור על פחד זוהי למעשה הדרך להתמודד איתו. "התנ"ך מלא בפירושי חלומות ויש אגדות עמים שמסופרות כבר 2000 שנה. דרך הסיפורים אנשים מתמודדים עם קשיים וחרדות. בגלל שילד מתקשה להכיל מורכבויות, שיש בטוב רע, וברע יש גם טוב, האגדות מציגות מצבי קונפליקט דרך סימבולים: יש פיה ויש מכשפה, יש אימא ויש אימא חורגת, דמויות מעולם החושך מול עולם האור. חלק מהסיפורים המפחידים משקפים עולם מציאותי שיש בו דברים מסוכנים או שזה משרת כאמצעי שליטה ובקרה. בהתנהגות האנושית קשה לשלוט ללא סנקציות (ולכן כשפינוקיו משקר גדל לו האף), וחלק מהאגדות באות להתמודד עם תלאות האנוש ותהליכי התפתחות".
הסיפורים נותנים צורה לפחדים
אגדות הילדים הקלאסיות כמו סינדרלה נועדו במקור למבוגרים ולא לילדים (בסיפור המקורי של סינדרלה לדוגמא משולבים כריתות איברים ועקירות עיניים). אגדות אלו מעמתות ילדים עם מצבי מתח וחרדה. בספר "קסמן של אגדות", הפסיכואנליטיקאי ברונו בטלהיים טוען שתכני האגדה מתקשרים אל הבלתי מודע של הילד, כלומר, הילדים מבינים את האגדות טוב יותר מאלה שמקריאים להם אותם. הילד חש את הפחד והמתח, בתיווך ההורה הוא חש מוגן עד אשר הוא מגיע לסוף הטוב. "עצם השיקוף נותן לילד כלים להתמודד עם זה", אומר פרופ' רביב,
"ילדים פוחדים מכל מיני דברים שלא קיימים במציאות. הרבה יותר קשה להתמודד עם הפחד ולהרגיע את הילד שפוחד ממפלצת שנמצאת מתחת למיטה שלו, כשאין לו כלים להתמודד איתה. מפלצת שאין לה צורה יכולה להיות בכל מקום אבל הסיפורים נותנים צורה וצבע לחרדות ולפחדים. דרך הסיפורים ניתנת לגיטימציה ויכולת לדבר על כך שבחלומות יש דברים מפחידים, בעזרת הדמויות הספרותיות ניתנות לילדים טכניקות להתמודדות עם הפחד".
אז לקרוא או לא לקרוא – זו השאלה?
לילדים בגילאי 3-5 האבחנה בין דמיון ומציאות מסובכת והם נוטים להיות יותר מאוד רגישים. "לכל גיל יש את הפחדים שלו, אך לגילאים אלו בדרך כלל מציגים תמות פשוטות וענייניות. בדרך כלל, מטרת הסיפורים בגיל הרך אינה לעורר ריגוש".
לקראת גיל 5 מתעוררים יותר פחדים. בגילאים אלו מומלץ פשוט לשאול את הילדים אם הסיפור מפחיד אותם, ואם כן, רצוי להימנע מהקראתו או להמתין עם הסיפור לזמן אחר. "החדשות הן שפחדים מתעוררים ללא קשר לסיפור, ודווקא סיפור מפחיד מעלה מצוקה והתמודדות עם הפחד, ומאפשר לדבר עליו".
ילדים בגילאי 7-9 מוצאים עניין בסיפורים מפחידים אבל עם סוף טוב. "הילד המתוח והחרד רוצה לדעת שבסוף הטובים ינצחו, כמו מה שקורה במרבית האגדות וסיפורי הילדים".
חשוב ליצור דיון על הסיפור המפחיד
מכיוון שפחדים של ילדים הם תופעה שכיחה הקיימת בכל דור ודור, נכתבו לא מעט ספרים שנועדו לתת להורים כלים על מנת לסייע לילד להתמודד עם פחדיו: "איתמר פוגש ארנב" של דוד גרוסמן, "ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק, למה בכתה שגית הלילה? מתוך "הנשיקה שהלכה לאיבוד" של דבורה עומר הם רק לקט קטן מתוך רשימה ארוכה של ספרות ילדים העוסקת בפחדים.
"לפעמים עצם החברותא והקול של ההורה המרגיע הוא זה שעושה את העבודה ולא בהכרח התוכן", אומר פרופ' רביב, "העיקר כאן הוא לא ההאזנה הפסיבית אלא השיחה והדיון על הסיפור, התעמקות במניעי הדמויות והקונפליקט בעלילה. הדיאלוג הוא זה שמשלים את העבודה של פיתוח קוגניטיבי וגם רגשי. כמובן שלא הכול צריך להיות פונקציונאלי, לסיפורים יש ערך גם בעניין ושעשוע וסיפור נועד כדי שהילד ייהנה וירגיש טוב, ועל מנת להעצים את הקשר בין המספר והמאזין. דווקא סיפור מפחיד שבו הילד הוא זה שמייצר את השדים הוא הרבה פחות בעייתי מאשר סרט מפחיד שבו הדמות המפחידה היא לא פרי יצירתו של הילד".