יש משפטים שאנו אומרים לילדים במטרה לחנך, אך הם משיגים פעמים רבות את המטרה ההפוכה ומקבעים מצב לא רצוי. הנה עשרה כאלו:
1. למה עשית את זה?
להורים רבים יש נטייה לשאול את ילדיהם בעקבות התנהגות בלתי נאותה את השאלה: "למה עשית את זה?". מאחורי השאלה הלא-רלוונטית הזו עומדת תקוותו של ההורה כי הילד יספק הסבר למעשיו הבלתי ראויים, שבעקבותיו הוא יועמד על טעותו ויוסברו לו דרכי פעולה חלופיות וכתוצאה מכך הילד יבין ולא יחזור בעתיד על התנהגותו.
חשוב שנדע כי לילדינו אין יכולת להסביר את הסיבות האמיתיות להתנהגות לא נאותה. הילדים שלנו אינם מסוגלים לומר לנו את האמת, שהיא: שהכישלון שלנו בחינוכם נובע לעיתים מהעובדה שלא היינו שם כשהם היו צריכים אותנו, שקיימים חילוקי דעות בינינו, שחוסר העקביות שלנו ושתגובותינו להתקף הזעם הראשון (ולאלה שאחריו) היו בלתי יעילות. בקיצור, התשובה לשאלה "למה עשית את זה?" היא בהרבה מקרים פשוטה וכואבת: "כי אתם, ההורים, עדיין לא הצלחתם לחנך אותי".
2. בסדר, אני אקנה לך, העיקר שתהיה בשקט
זוהי דוגמה לכניעה לרצונותיו של הילד גם אם אינם מתאימים להחלטות ההוריות שלכם. המסר המועבר לילד במצבים אלה הוא שבעזרת כעס, רוגז וקצת בלגן הוא יקבל את מבוקשו, ואתם ההורים תקבלו בתמורה, לכמה רגעי חסד חולפים, את השקט שכה ייחלתם לו.
משפט זה נאמר בדרך כלל במצב שבו ההורה מתקשה לעמוד בלחצים הקולניים שילדו מפעיל עליו, בדרך כלל באמצעות נדנוד, תחנונים, בכי, צעקות ואפילו התקפי זעם, במטרה לקבל את מבוקשו.
3. קח, אבל בפעם הבאה תבקש יפה
לדרישה כזו אין שום השפעה חיובית על הילד. מה שמצליח לו כאן ועכשיו, יימשך גם מחר, ולא משנה כמה הוא יבטיח שמחר יבקש יפה.
4. נתתי לך הכל וככה אתה מחזיר לי?!
אחד ממאפייני ההורות המודרנית הוא נתינה בלתי נגמרת ובלתי מותנית לילדים. לעיתים רבות מדי נתינה זו נעשית בעקבות איום של הילד, או מתוך ניסיון נואש של ההורה לקבל דקות קטנות של חסד מהילד. בנוסף, לא פעם הנתינה מתרחשת ללא קשר לתפקודו של הילד. זהו מסר שגוי לילד - הרי לא כך באמת מתנהלים חיינו. רק תמורת עבודה קשה והשקעה אנחנו זוכים לתמורה.
5. עזוב אותו, גם ככה קשה לו
הורות רגישה ונבונה דורשת מאיתנו, ההורים, לגלות ערנות ולאתר מבעוד מועד את רגעי הקושי של הילד (נכשל בבחינה וכדומה) ואז לתכנן, להיערך ולסייע לו. אסור לנו להתייאש יחד איתו וליצור עבורו את המשוואה השגויה והמטעה לפיה קושי גורר ויתור. הרי קושי, תסכול ותחושת כישלון הם מנת חיי כולנו ברגעים מסוימים.
6. אם לא תעשה מה שאני מבקש, אני לא אעשה מה שאתה תבקש
רבים מאיתנו מגלים כבר בתחילת הדרך כהורים את הפטנט החינוכי האולטימטיבי: איומים. זה מתחיל כבר בגיל שנתיים: "אם אתה בוכה, אני לא אשחק איתך", ממשיך בגיל ארבע: "אם לא תפסיק לצעוק, לא אקנה לך סוכרייה", ובגיל עשר: "אם אתה לא הולך להכין שיעורי בית, אין טלוויזיה היום".
איומים אלה נובעים מתוך חוסר אונים של ההורה בהתמודדות עם סירוב של ילדו לשתף פעולה, ומעבירים לילד את המסרים: "אני מרים ידיים", או "רק בצעקות ובאיומים אני מצליח". אנחנו נוקטים בטקטיקה של צעקות ואיומים כי זה מביא את הילד לבצע את בקשתנו, אולם כל זמן שאנחנו ממשיכים בזה, הילד מפתח עמידות. בהדרגה, הוא בכלל לא שומע אותנו מתחת לווליום מסוים או מבלי שנוסיף איום לבקשה.
7. תבטיח לי שלא תעשה את זה יותר
ברגעי עימות ומצוקה הילד יעשה כל מה שנדרש ממנו כדי לצאת ממצב לא נעים. דרישה ממנו להבטיח שלא יחזור על מעשיו פותחת עבורו פתח מילוט, ובמידה מסוימת מדיחה אותו לשקר. בבואו להגיב על התנהגות בלתי נאותה של ילדו, מטרת ההורה היא כי הילד יימנע בעתיד מהתנהגות זו, ובמקומה ינהג כיאות. אם התנהגות ילדכם אינה ראויה, יש להפסיקה מיד באמצעות הערה תקיפה, בנחישות וללא ויתור, ובמידת הצורך להפעיל סנקציה רלוונטית כלשהי.
8. לך לחדר שלך!
כיום יותר מבעבר, חדרי הילדים מצוידים בצעצועים, במחשב ובטלוויזיה, ועשויים להיות המקום הכי מושקע בבית. כך שיותר מלהוות עונש או תגובה מרתיעה להתנהגות לא נאותה של הילד, הם פשוט מאפשרים לנו ההורים כמה רגעים של שקט ושלווה.
9. אני לא צריך להגיד לך 'יופי' כשאתה מסדר את החדר, גם לי לא אומרים על כל דבר 'יופי'
משפט זה מייצג גישה חינוכית שאינה רואה צורך, ואפילו מתנגדת, לפרגן לילדים בעקבות התנהגויות נאותות שגרתיות. הדבר מצער לנוכח העובדה שרובנו לעולם לא נדע שובע מקבלת שבחים ועידוד על מעשים טובים מאנשים משמעותיים בחיינו.
10. למה אתה עושה לי את זה?
המטרה של משפט זה היא לנסות לבצע תהליך חינוכי, תוך יצירת רגשי אשם אצל הילד. המשפט מעביר את המסר שלא ההתנהגות היא בעייתית, אלא עצם הפגנתה מול ההורה. כך, בעדינות, אנו מטביעים אצל ילדינו את אמנות ההסתרה וההתחמקות לפיה אם הוא לא יעשה את זה לנו, הוא יעשה את זה למישהו אחר.
הכתבה מבוססת על פרק מספרו של פרופ' עמוס רולידר "הורות ללא רגשות אשם".
הכתבה התפרסמה במגזין הורים וילדים, אוגוסט 2011.