כשמלאו לנועה (שם בדוי) 17 שנה, היא הלכה לעשות קעקוע שבו חרתה על גופה אותיות עגולות עם קישוטי לבבות בצדדים. בקעקוע מופיע הצירוף: "ההורים האמיתיים שלי", ומי שמסתכל מקרוב יכול להבחין בשתי אותיות שחורגות מהשורה. אלה הן האותיות הראשונות בשמות של הורי האומנה שלה.
נועה היא ילדת אומנה, כמו עוד אלפי ילדים בישראל שהוצאו מביתם למשפחה חלופית הדואגת לרווחתם עד שיגיעו לגיל 18. המטרה של משפחות אומנה היא לספק לילדים חוויה מתקנת, בדמות בית שבו הם יגדלו כבני משפחה לכל דבר. בעת השהות במשפחת האומנה שומר הילד על קשר עם הוריו הביולוגיים, שבדרך כלל עוברים תהליך שיקום כדי שיוכל לחזור בבוא היום לחיות עמם. הבחירה של נועה לקעקע את שם הוריה האומנים מעידה על הקשר הקרוב שיש לה עמם, אך בייחוד על הצורך העז שלה בכך שהקשר הזה לא יהיה זמני – אלא לא יינתק לעולם.
"מתבגרי אומנה בועטים חזק יותר"
למשפחת האומנה הגיעה נועה בגיל 13, גיל שבו קשה יותר למצוא משפחות אומנה בשל המורכבות המתלווה לתקופת ההתבגרות. אולם הסיפור של נועה ממחיש היטב עד כמה אומנה יכולה להצליח, לתרום ולהעניק סיפוק לילד ולמשפחה האומנת גם בגיל כזה.
עד גיל 11 גדלה נועה עם סבתה ועם אביה האלכוהוליסט, אך הגיע רגע שבו היא נזקקה לבית. אמה עזבה את הארץ, אביה חלה בסרטן, סבתה חלתה באלצהיימר – ובמשך כשלוש שנים היא נאלצה לטפל בהם במקום ללכת לבית הספר. נועה הפכה למבוגר האחראי בבית. היא נהגה לטפל בחשבונות, לבקר באופן קבוע בבנקים ולסעוד את אביה. רק כשהאב נפטר ומצבה הבריאותי של סבתה הידרדר, היא עברה למוסד. בשלב מסוים פנתה נועה מיוזמתה לשירותי הרווחה וביקשה שימצאו לה משפחה. כעבור כחצי שנה היא פגשה את הוריה האומנים, שבנם היחיד כבר התבגר ולמד באוניברסיטה והחליטו להעניק בית ומשפחה למי שלא שפר עליו מזלו.
"אומנה בגיל ההתבגרות היא משימה מורכבת הן להורים והן למתבגרים המתמודדים עם המשימות הנורמטיביות של גיל ההתבגרות. אצל ילדי אומנה, מאפייני גיל ההתבגרות מועצמים על רקע העבר הטראומטי והאכזבה מההורים הביולוגיים", אומרת טלי חלף, עובדת סוציאלית ומנהלת תחום האומנה בעמותה "אור שלום". בקבוצת הורים למתבגרים באומנה, מנחות מטעם העמותה מסבירות להורים כי לעתים קרובות ילדים אלה "בועטים חזק יותר". "מצד אחד אי הוודאות שלהם גדולה יותר, ומצד שני הצורך בתלות ובחיבוק, לפחות ברמה הלא מודעת, חזק מאוד", מסבירה זאת חלף שמגדירה את שנות ההתבגרות של הילד כנקודת ציון קריטית בחיי משפחת האומנה. "אנחנו מרכזים הרבה משאבי תמיכה בהורים האומנים כדי שיוכלו להתמודד, אך לפעמים הם לא שורדים את השלב הזה".
הסיבה העיקרית לכך היא שבמקרים רבים המתבגר מפנה את ההליכים הרגשיים כלפי ההורים האומנים ועושה אידיאליזציה של ההורים הביולוגיים. "הם מזהים נכון שהורי האומנה יכולים להכיל אותם, ולכן מנהלים מולם את המאבק. להורי האומנה קשה להתמודד עם מצב כזה".
לא רק העבר של הנערים והנערות משפיע על תהליך גיבוש הזהות שלהם, אלא גם העובדה שבגיל ההתבגרות מתרחש תהליך טבעי של התרחקות מההורה. אצל ילדי אומנה, התהליך הזה כרוך לעתים קרובות בתחושות חרדה, כעס, אשמה ובלבול לגבי זהות ההורים האומנים לעומת ההורים הביולוגיים. "מתבגרים שהם ילדי אומנה חווים חרדה כמעט קיומית של מה יהיה איתם כשהם יהיו בני 18". מסבירה חלף. "המתבגר תוהה, במודע או שלא במודע: האם זה ימשיך להיות הבית שלי, האם כשאגיע לגיל הבגרות הרשמי עדיין ירצו בי או לא? לכן הוא בודק גבולות, בוחן האם באמת רוצים אותו".
מי הם ההורים שלי?
"למעשה, ילדים באומנה בוחנים שני זוגות הורים: הם צריכים לבדוק עם עצמם איזו זהות הם מאמצים או מגייסים – האם את זו של ההורים הביולוגיים שלא היו מסוגלים לגדלם ובדרך כלל הם אינם רוצים להידמות להם, או את זו של האומנים שאפילו לא אימצו אותם", מסבירה חלף את הקונפליקט הטמון במשולש שמורכב ממתבגר, משפחת אומנה ומשפחה ביולוגית. כדי להתמודד עם המורכבות הרגשית הזו ולהקל על הילד, היא ממליצה על שיתוף פעולה בין ההורים האומנים להורים הביולוגיים.
רונית אדלר מהחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, מתייחסת בעבודת המחקר שלה לחוויית החיים של בני נוער בישראל שהשתלבו במשפחות אומנה. בעבודתה היא בוחנת בין היתר את קונפליקט הנאמנות שחווה המתבגר מול הוריו הביולוגיים והאומנים ומתארת את הכוח ההישרדותי שמאפיין את תהליך התבגרותו. "אצל הילדים הללו בולטת התחושה הבסיסית שעליהם להתמודד עם כל הקורה להם, ויהי מה. הנערים הללו מתארים את יכולת ההתמודדות שלהם ככח הישרדותי, הפועל באופן אוטומטי ולא נשלט. הכח הזה הוא זה שדוחף אותם הלאה".
יחד עם זאת, מתבגרי אומנה רבים חווים העצמה במשפחתם החדשה. נועה מספרת כי משפחת האומנה שלה 'בנתה אותה כאדם'. "הם נתנו לי מודל לחיקוי ואני ממש מעריצה אותם, לא היה לי את זה קודם. הם קיבלו אותי איך שאני". והתוצאות מיהרו לבוא. בתחילת גיל ההתבגרות, כך היא מספרת, בחרה למרוד באביה הביולוגי דרך העישון. "עישנתי כדי לעצבן אותו, אבל כשהגעתי להורים המאמנים שלי הפסקתי".
בשלוש השנים האחרונות משמשת נועה כיועצת-מדריכה (מנטורית) לילדת אומנה ומלווה אותה בשלבי ההתבגרות, במסגרת תכנית של החוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. "הילדה הזו, למשל, לא רוצה קשר עם האמא הביולוגית שלה. היא מעדיפה להסתיר את העבר שלה, להתכחש לו. אני לא הסתרתי אף פעם, כי אני מאמינה שזה חלק מהתמודדות וממי שבחרתי להיות בסופו של דבר".
חלף מציינת כי רבים מילדי האומנה סבלו מפגיעה מינית או היו עדים להתנהגות מינית בלתי הולמת. "הרבה פעמים זה מתפוצץ בגיל ההתבגרות. כחלק מבדיקת הגבולות, בעיקר אצל נערות, אנחנו רואים בחירה לקיים יחסי מין בגיל צעיר ועם מספר גדול של פרטנרים. במקרים אחרים הן בוחרות בן זוג מבוגר". זו הסיבה לכך שהתנהגות מינית וזוגיות הם נושאים הנדונים במפגשי ההדרכה של הורי האומנה למתבגרים, כמו גם בביקורים החודשיים של העובדת הסוציאלית בבית המשפחה. "בכל מה שקשור בגבולות של המגע, ההתנהגויות הרבה יותר טבעיות וברורות במשפחה ביולוגית", מסבירה חלף. "לכן, כשמדובר ביחסים בין מתבגרת לאביה האומן ניסחנו כללי עשה ואל תעשה. הרי לא ייתכן שאב אומן יפחד לתת חיבוק לילדת האומנה שלו, כי היא צריכה חיבוק של אבא. אבל זה בהחלט לא מתאים שהיא תשב על ברכיו, למשל".
"כידבנו את הרצונות שלה והיא את שלנו"
תהליך השיקום של נועה הוא סיפור הצלחה. היא סיימה את לימודיה, וכיום היא עומדת בפני גיוס לצבא, אולם על אף שבאופן רשמי בימים אלה מסתיימת האומנה, הוריה ימשיכו לספק לה בית ותמיכה. כשאני פוגשת את רוני (שם בדוי), האב האומן של נועה, אני שואלת אותו איך הוא ואשתו צלחו את קשיי גיל ההתבגרות המתלווים למצב המורכב. "גם במשפחות ביולוגיות ההתבגרות של כל ילד היא תהליך נפרד ואחר, אני לא חושב שאצלנו היה משהו יוצא דופן", הוא אומר. האתגר מבחינתו הוא ללמוד לקבל את העובדה שהילד שעומד מולך הוא "לא בן חמש יותר" – בין אם הוא הילד הביולוגי שלך ובין אם לא. "המתבגר הוא אדם בעל רצונות משלו. אנחנו ניסינו לכבד את הרצונות שלה והיא השתדלה לכבד את שלנו. ניהלנו הרבה שיחות ודיונים, לא חילקנו פקודות והייתה הידברות כל הזמן". בוויכוחים על "עגילים וצביעת שיער" נטו ההורים להשלים עם הרצונות של נועה, ורק בעניין הקעקוע הם הטילו וטו. "הם אמרו לי שרק בגיל 18 אוכל לעשות זאת", נזכרת נועה. אבל לקראת יום ההולדת ה-17 היא שוב ביקשה מהם רשות, והפעם הם נעתרו. "אמא שלי רק ביקשה שזה לא יהיה במקום גלוי, ואני כיבדתי את זה", היא מוסיפה.
את הזיכרונות מהעבר נועה לוקחת איתה כדי להתקדם הלאה ולהמשיך לצמוח. "רק בזכות המזל לא הפכתי להיות מסוממת או אלכוהוליסטית", היא אומרת. "מהבחינה הזו, כשמגיעים לאומנה בגיל צעיר זה אולי אפילו טוב יותר כי לא זוכרים את המשפחה הקודמת. אבל אני בחרתי לא להישאר תקועה בעבר – כי אם הייתי נתקעת בחוויה של איך שאבא שלי התייחס אלי או בפערים שהיו לי בלימודים לא הייתי מצליחה לשקם את עצמי. לא הייתי יכולה להיעזר בהורים האומנים שלי ולחבר אותם לחיים שלי. כשפותחים דף חדש לא צריכים לנתק את העבר, אבל גם לא לדבוק בו".
"אנחנו משפחה לכל דבר", מסכם האב, רוני. "וכמו במשפחה וביחסי הורים וילדים זה אף פעם לא מסתיים".
משפחות המעוניינות לשמש משפחות אומנה מוזמנות לפנות לעמותת “אור שלום – למען ילדים ונוער בסיכון” בטלפון 02-9936925.
הכתבה התפרסמה באתר עשר פלוס - מגזין אינטרנט להורים ומתבגרים