החופש הגדול מתקרב, הילדים עומדים לסיים את המסגרת הלימודית ורוב ההורים ממשיכים כרגיל בשגרת עבודתם – זו השעה וההזדמנות הנפלאה לסייע להורים ובד בבד לחזק את ה"ביחד" עם הנכדים. הספרות המקצועית מתארת את חשיבות הקשר בין הסבים לנכדים. הם המבוגרים בעלי הניסיון, הידע, החוויות שצברו, מול אלו הצעירים שמתחילים דרכם בעולם. נכדים לסבים איכפתיים ומעורבים נהנים מביטחון עצמי גדול יותר, מציונים טובים יותר ומכישורים חברתיים ורגשיים טובים יותר. – מה שעשוי לגרום להם להצליח בחיים. הסבים, מצידם, זוכים לזריקת מרץ ואפילו ליתר בריאות. כן, וגם ההורים יוצאים נשכרים.
בכלל, יש משהו מהנה וכיפי להיות עם ילדים צעירים, מעין "הזדמנות שנייה", מעין תיקון להורות כשאנו פנויים יותר, עייפים פחות אך הפעם בלי העול, האחריות וכול התפקידים של לקום בלילה, לחנך - ובמקום זאת לתמוך בהם ריגשית ולחזק בהם את הביטחון העצמי.
לצד סבתות וסבים אשר נרתמים למשימת החופש הגדול ולשמירה על הנכדים /קייטנת סבתא, אני פוגשת גם את אלו אשר חוששים לקחת עליהם את המחויבות, הן משום שעדיין עובדים, או פעילים ונהנים בחוגים, מבלים עם חברות וחברים, נוסעים לטיולים בחו"ל או שמרגישים שמיצו ועשו כבר את שלהם בגידול ילדיהן. מניסיוני כסבתא לששה נכדים (בני 3-10) מצאתי שניתן להימנע ממספר טעויות ולחשוב כיצד ניתן לעשות זאת אחרת לטובת כולנו.
ספונטניות של הרגע האחרון
"אמא את בבית"? " מה את עושה היום בצהריים"? שאלות שהייתי מקבלת דרך הווטסאפ או בשיחת טלפון מאחד מבניי. שאלות שתפסו אותי לא מוכנה ומתלבטת איך להגיב. גם אם לא הייתה לי תוכנית, לא הייתי מאורגנת לקבלת הנכדים.
ואיך אפשר אחרת?
ליזום מראש. לפתוח יומנים ולבדוק יחד באילו ימים נדרשים לעזרה שמתאימים גם לסדר היום הפעיל שלנו. כאשר היוזמה בידנו, קל יותר להציע עזרה בזמן המתאים, אולי אף לנסות לערוך שינויים בתוכניות ובמידה ואין אפשרות (נסיעה לחו"ל), ניתן לסרב בנימוס ואף להציע תאריכים חילופיים. ככל שלוח הזמנים יהיה ברור לשני הצדדים, תוך מאמץ וכבוד לשמור על הנקבע – ימנע אכזבות ויאפשר בהירות והתחשבות בצרכים והרצונות של כל הצדדים.
זורמים עם התוכניות
"סבתא, מה נעשה היום"? "אולי נלך לבריכה/לסרט"? בפעמים הראשונות שאירחתי את הנכדים, האמנתי שככול שנעשה "מה שבא להם", כך יהנו יותר מהביחד איתי. אך מהר מאוד נוכחתי שההפך הוא הדבר. הבקשות שהפכו לדרישות לא בהכרח התאימו לרצונות שלי וכל שיכולתי לענות היה "אולי בפעם אחרת". בסופו של יום האכזבה הייתה הדדית.
ואיך אפשר אחרת?
תכנון משותף. לקראת החופש לערוך שיחה ראשונית עם הנכדים (במידה ועדיין מאוד צעירים-לתאם גם עם הוריהם). בשיחה, להעלות יחד רעיונות והצעות לדברים שאוהבים ורוצים לעשות. הרעיונות שנמצאו כמתאימים לכול הצדדים, כדאי לרשום על דף גדול או על פתקים. לקראת הביקור יש להיערך בהתאם, הן מבחינת הפניות (לוותר על סידורים, שיחות טלפון), עם התלהבות לבילוי המשותף והן מבחינת ארגון הבית. ביום הביקור ייבחר אחד הרעיונות לפעילות המשותפת ואז יש לדאוג לחומרים הנדרשים: אפייה, עבודות יצירה, סרטים, משחקים.... בדרך זו, יש התחשבות ברצון הנכדים וגם התאמה ליכולות ולתנאים של הסבים.
בחופש הגדול – מותר הכול!
"ההורים מרשים לנו לאכול ממתקים לפני האוכל", "לאכול בסלון", "לישון מאוחר". בעבר נראה לי מפתה לאפשר לנכדים חופש מוחלט אצל סבא וסבתא, הרי אין מתפקידי לחנך אותם אלא לגרום שיהיה להם כיף והעיקר שירצו להמשיך לבוא ולבקר. אך מהר מאוד התברר לי שככל שאפשרתי ונעניתי לבקשות, הדרישות מצידם התגברו והבלגן חגג. מה עוד שגם הוריהם הביעו חוסר שביעות רצון מהעניין. כך הסתיים לו יום שהחל בד"כ בהתלהבות ורצון טוב והסתיים בבכי, כעסים ועייפות רבה.
ואיך אפשר אחרת?
הבנה לצרכים של ילדים בעיקר בגילאים הצעירים - ילדים זקוקים למסגרת ברורה שכוללת נהלים קבועים וקודים של התנהגות. זה מאוד משמעותי עבורם כדי ללמוד את העולם. כך ירגישו רגועים ובטוחים מול המבוגרים השומרים עליהם ויזדקקו פחות לבדוק את הגבולות ולמתוח את העצבים. על אף שאין מתפקידם של הסבים לחנך את הנכדים, חשוב שבשעות שהם נמצאים איתם, עליהם להתנהל כמבוגרים אחראיים השומרים על הסדר הטוב ולומר מה מותר ומה אסור . כך יזכו ליותר הערכה וכבוד ויוכלו להיטיב את מערכת היחסים עם הנכדים והוריהם.
איך ניתן לעשות זאת בפועל ובאופן יעיל?
- שיחה מקדימה ותיאום ציפיות עם ההורים – כמות ממתקים, קניית צעצועים, צפייה בטלוויזיה/מחשב, סוגי מזון...
- שיחה עם הילדים כבר מתחילת הביקור המשתפת על הנהלים וההתנהגות בביתם (או גם מחוצה לו) – אכילה בסלון, שעות הארוחה, מיקום המשחקים,
- יש להציג את הכללים באופן ברור ובשפה חיובית (ולא באיום/כעס) כדי שהנכדים יבינו מה מצופה מהם ובכך לעורר בהם שיתוף פעולה. "בבית שלנו אוכלים ליד שולחן" (במקום מה אסור) וליישם זאת בעיקביות בכול ביקור.
- לשתף אותם בתוכנית היום – שעת משחקים, אוכל, ולאפשר גמישות דרך בחירה מתוך שתי אפשרויות " האם תרצו לצפות בטלוויזיה לפני או אחרי האוכל"?
- נאמר "כל מה שילד צריך, זה מבוגר אחד שיאמין בו" (הרב שלמה קרליבך) אני מציעה לכל סבא וסבתא לאמץ את התפקיד הזה – הזדמנות נפלאה להיות מבוגרים משמעותיים עבור הנכדים –יותר להעניק תשומת לב, לתמוך בהם ריגשית ולחזק בהם את הביטחון העצמי: זוהי חויה חשובה מעין כמותה שנותנת לילד עצמו תחושה שהוא בעל ערך, חשוב, אהוב ומושקעים בו זמן ואנרגיות.
- התייחסו לכוחות וליכולות שלו "אני מאמינה ביכולות שלך", "אני לומדת ממך כול פעם דברים חדשים", "אני מתפעלת מהרעיון שנתת" "הייתי רוצה לשמוע את דעתך",
- אפשרו לו להיות מועיל ותורם ולא רק לקבל - לערוך שולחן, למזוג בעצמם, למלא מים בקערה של הכלב, להשקות עציצים, לאפות, לבשל...
- שתפו אותו בסיפורים על מה היה פעם, בתקופה שאתם הייתם צעירים. לא רק לגבי עצמנו אלא גם לגבי העולם שלנו ולגבי ההורים שלנו בילדותם . זו הזדמנות לספר איך התנהלנו כשלא היה אינטרנט ומחשבים, למדו את הנכדים שלכם כמה מהדברים המגניבים שהיו פעם ולא קיימים היום. אתם יכולים ללמד אותם איך הכנו מכשירי קשר מ-2 גביעי אשל וחוט, כיצד עשינו צורות עם צלליות הידיים לאור הנר, או לספר להם על הוריהם כשהיו בגילם. תוכלו להראות להם את הטכנולוגיה שהייתה לכם פעם, כמו מכונת כתיבה או פטיפון. תוכלו אפילו לעשות דבר שאף אחד אחר לא יעשה, ולשלוח לנכדים שלכם מכתבים בדואר .
ישנם בוודאי עוד הצעות ורעיונות לפעילויות משותפות אך מעל הכול כדאי לדעת שמה שיזכרו הילדים בעתיד אלו הם רגעי האהבה שהענקתם, החיוכים שגרמתם להם לחייך, האוזן הקשבת וההתעניינות בהם, המילים המעודדות שחיזקתם אותם.
עידית קידר היא יועצת מתנדבת ב"קול להורה" – קו הייעוץ להורים לילדים בגיל הרך של ויצו. בטלפון: 6968* או בפייסבוק.