הייתי רק בת 14 כאשר הוא חדר לגופי, ללא רשותי.
הוא ניצל את זה שאני מאוהבת בו וקבע להיפגש אותי מתחת לביתי. הוא הכריח אותי להתלוות אליו לפארק הצמוד, 'שם נשב לדבר', אמר לי.
כמו טיפשה הסכמתי.
"הוא התנפל עליי כמו חיה"
התיישבתי על הספסל, חיכיתי שיתחיל לדבר, קיוויתי שיגיד לי משהו כמו - ''גם אני אוהב אותך". אבל לא.
הוא התנפל עליי כמו חיה, לא הצלחתי לזוז, קפאתי במקום. הוא קרע את מכנסיי וחדר אליי כאשר החלק התחתון שלי עירום לגמרי.
התביישתי, לא הצלחתי לצעוק, רק נחנקתי מהדמעות. בכוחות האחרונים שלי הדפתי אותו מעליי וצרחתי. הוא נתן לי סטירה ואני נפלתי אל העפר. הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל, אבל הוא הורה עליי לא לענות. הוא הסתובב לרגע והטלפון שוב צלצל, למזלי זו הייתה אמא שלי ואמרתי לה - ''כבר אמא, אני באה לבית, אמא'' והדגשתי את ה"אמא", כדי שהוא ילך, שיבין שאני עומדת לספר לה.
בפנים של שטן, בעיניים רעות, הוא אמר לי: ''אני אשחט אותך עם תספרי למישהו''. הנהנתי עם הראש והוא עזב.
רצתי הביתה מבוהלת. אמא ראתה שעובר עליי משהו אבל בעשר הדקות הראשונות הסתגרתי בחדר האמבטיה ולא הסכמתי לדבר עם איש.
התכופפתי ומכנסיי היו מלאים בדם. קראתי לאמא, הראיתי לה את זה והיא כבר הבינה. החקירה במשטרה הייתה כואבת וחודרת עוד יותר. הגישו נגדו כתב אישום - לא שזה עזר לנפש ההרוגה שלי.
הוא האהוב, אני הזונה?
חזרתי אחרי חודש לבית הספר והמבטים של כולם היו כל כך משפילים. בכיתה היו מכנים אותי ''הזונה''. אותו כולם היללו. אהבו אותו, הוא היה ילד מקובל בחברה. אותי שנאו, אמרו שאני מעלילה עליו עלילות "כי הוא לא רצה אותה''.
אף אחד לא יכול להבין את הכאב שלי, אף אחד לא ישב עם עצמו וחשב על הנפש שלי. אף אחד לא התייחס לנשמה שלי, הפגועה.
עזבתי את בית הספר בלית ברירה, אבל השם שלי רדף אותי לכל מקום, לאן שלא הלכתי הכירו אותי. בעיר כולם שנאו אותי.
אני עדיין לא מבינה למה הוא האהוב ואני הזונה. לא מבינה איך זה יכול להיות שעבר הרבה זמן מאז, ועדיין הנפש שלי לא נרפאה.
הוא רצח לי את הנפש, ביום אחד. הנשמה שלי בוכה כל יום על מה שעשו לה והלב לא מוכן לסלוח. הראש שונא, והנפש כבר בנתה לעצמה קבר.
גם אמא שלי לא חזרה לעצמה
למזלי, בכל רגעיי הקשים הוריי לצידי. הם מימנו לי פסיכולוגית, שגם היא לא ידעה מה מתחולל אצלי בפנים. היא דיברה איתי המון שעות בחודש, אבל לא ממש עזרה לי. היא לא עברה את זה כמוני והיא לא יכולה לדעת מה זה. לא משנה עד כמה היא תנסה להבין, כאב כזה יכולה להבין רק מישהי שעברה את זה.
היום אני מפחדת על הילדות שייוולדו לי. מה אעשה לעצמי אם להן יקרה דבר שכזה?
אני רק חושבת על זה וכבר מתחילה לבכות. המלאכיות הקטנות שלי - שיפגעו לי בהן?
אמא שלי כבר הרגה את עצמה נפשית, אמא שלי לא חזרה להיות אותה האמא אחרי הערב הנורא ההוא. הפנים שלה נפלו, שמחת החיים חלפה. אמא שלי הייתה מוכנה לעבור את זה בעצמה, כדי שלי זה לא יקרה.
אני אשמח אם תוכלו לפרסם את הסיפור שלי, כי אני רוצה מהקוראים עצות איך להתמודד עם זה.
תודה, ע'