משרד החינוך פרסם לפני מספר ימים המלצות שמתוות כיצד לעסוק ביום השואה במוסדות החינוך. גם יום הזיכרון לחללי צה"ל שיחול בקרוב הוא נושא שאנו מתקשים לדבר עליו עם ילדינו. כיצד להסביר, מה לומר, ויותר חשוב, מה כדאי להשאיר בחוץ? מדריך להורים לפי גילאים
להתמקד בהמשכו של העם היהודי (אילוסטרציה) | צילום:
אימג'בנק / Thinkstock
כששמעתי על הצהרתו של שר החינוך "נתחיל ללמד את השואה החל מגילאי הגן", חששתי לקרוא את ההמלצות שפרסם משרד החינוך. לשמחתי, גיליתי שניתנה תשומת לב מקצועית בנושא ואנשי חינוך ופסיכולוגים היו מעורבים בקבלת ההחלטות. כשקראתי את הדברים שמחתי לגלות שהשר כנראה התכוון למשוך את תשומת ליבנו - גננים, מורות והורים ע"י הצהרה כה בולטת בנושא שנוי במחלוקת. אני חושב שהוא בהחלט הצליח למשוך את תשומת לב רבים למטרה נעלה, על מנת להדגיש שאין בשום פנים ואופן ללמד את נושא השואה בגילאי הגן. באיגרת כתוב באופן ברור בעיקר ממה להימנע בכדי לא ליצור אצל הילדים חרדה. המעט שמציע כבוד השר לעשות זה לשוחח עם הילדים סביב הצפירה ולהדגיש שהיא נועדה כדי להזכיר לנו תקופה קשה שהייתה לפני שנים רבות בארצות רחוקות. זהו! מעבר לכך יש להמשיך את סדר היום בגן.
למה אני כל כך שמח? כי לפני האיגרת הזו שום דבר לא היה ברור, וגננות רבות במדינתנו לימדו והמחישו לילדים את זוועות השואה, לעיתים עוד לפני גילאי הגן העירוני. עכשיו ברור באופן חד משמעי כי יש להתייחס למטרתה של הצפירה בלבד ולא ללמד מעבר לזה. לא להסביר על רצח נשים ילדים וטף, לא להסביר על אנטישמיות ושנאה, ולא, אפילו לא ללמד על ילדים בגטו! שי פירון, תודה שעשית סדר, כנראה שככה עושים את זה.
ואם על פי השר אין להמחיש וללמד את מה שקרה בשואה לפני כ-70 שנה, אני מקווה שנשכיל לפסוח על לימודי השואות שקרו עוד קודם - הפרטים על סיפור פסח, פורים וחנוכה. הלא עכשיו זה ברור, אנחנו מתהדרים בנצחונות כשילדינו נשארים עם חרדות. שנאה, העדפה, אנטישמיות, רעים וטובים - כבר לא בגננו. במקום זאת אפשר להתחפש כדי לשמוח, לאכול מצות כדי לזכור שהגענו לארץ ישראל או להדליק חנוכיה כדי לזכור את בית המקדש.
מוות או טרור?
אליזבת' קובלר רוס, פסיכיאטרית אוסטרית-אמריקאית שחקרה את גישתנו למוות ולחיים מילדות ולאורך חיינו, כתבה מספר רב של ספרים בנושא. מומלץ בחום לקרוא את "המוות חשוב לחיים" בו היא מתייחסת למוות כחלק מהחיים ועוזרת לקורא להבחין ולהבין עד כמה מוות הוא עניין פשוט שאפשר ומומלץ לדבר עליו בכל גיל. אני מאמץ את דבריה של קובלר-רוס ומאמין שאין בעיה להבחין עם ילד בגיל הרך בחיים ומוות מסביבנו באופן הפשוט ביותר. לדוגמא, להבחין בין חיפושית חיה לחיפושית מתה ולתהות איתו יחד אם היא ישנה או מתה. כך, אט אט נעזור לילדים לקבל ולתפוס את המוות כחלק בלתי נפרד מהחיים.
אלא שלהבדיל מתפיסת המוות הטבעית שלוקחת זמן ומלווה בפחדים טבעיים, יש בעיה בתפיסה, הבנה וקבלה של אלימות עד לכדי רצח, מוות ממלחמות, שנאה וטרור. להבדיל מהמלצתי לשיח פתוח, בנושא של מוות ביום השואה ויום הזיכרון אני מציע לדבר עם הילדים על מטרתה של הצפירה שישמעו - זיכרון. בינתיים, נסו לחכות עם נסיבות מותם עוד כמה שנים.
אמרו להם "היום זה יום השואה/הזיכרון עוד מעט תשמע צפירה שבמהלכה עומדים". אם הם שואלים למה, אפשר לענות שכך אנחנו זוכרים את קרובנו/את החיילים ששמרו עלינו בעבר.
ארבע עד שש
קראתם את דברי השר? ארבע עד שש אלו עדיין גילאי הגן. גם כאן כדאי לדבר איתם על כך שמטרת הצפירה להזכיר לנו את אלא שאינם. זהו!
אל תוסיפו מידע מעבר לזה שיש להם (אילוסטרציה) | צילום:
Jani Bryson, Istock
שש עד שמונה
מומלץ לבדוק עם המתבגרים יום לפני יום השואה/זיכרון מה יודעים על יום הזה. "מחר יום השואה/הזכרון, מה שמעת על היום הזה? מממ.. מעניין, מה עוד? וואו...". תשאלו על הצפירה או על הטקס (אם יש כזה בבית הספר), וכך עזרו להם בעיבוד האינפורמציה שקיימת. מומלץ לא להוסיף מעבר לאינפורמציה שכבר קיימת בנושא. אם היא אינה קיימת, אפשר לדבר על הצפירה ומטרתה לעזור לנו לזכור את אלא שאינם.
שמונה ומעלה
קודם כל מקשיבים, שואלים ושוב מקשיבים. אם אתם מדברים על אירועים שקרו, אני ממליץ לא לדבר רק על היהודים אלא לתת תמונה רחבה, כי במלחמה הזו סבלו הרבה מאוד אנשים בהרבה ארצות וביניהם היו יהודים רבים. למרות שרבים נרצחו, כדאי בגילאים הצעירים להתמקד בהמשכו של העם היהודי, באלה ששרדו, ששמרו והגנו על קרוביהם, במשפחות שהתאחדו, וכמובן, בהקמת מדינת ישראל לאחר המלחמה הכואבת.
חיים בלי פחד
ד"ר אליזבת' קובלר רוס כתבה בספרה "המוות חשוב לחיים", שאנשים מבזבזים 90% מאנרגית החיים שלהם על פחד "לא טבעי". פחד זה מועבר לנו מהמבוגרים בעיקר בשש השנים הראשונות לחיינו בהן אנו מאמצים את רוב ההתנהגויות הבסיסיות שמשפיעות ומעצבות באופן ישיר את חיינו.
רבים מאיתנו חיים עם פחדים וחרדות בלי יכולת לזכור ולהבין את המקור להן, אך מה שהתחיל כל פחד או חרדה הוא אינפורמציה שנקלטה בלי בשלות מספקת, בלי יכולת להבין ולקבל את האינפורמציה כמו שהיא. אין טעם למהר ולחשוף ילדים למה שהם ילמדו בכל מקרה שנה אחר שנה. סיפורים ועובדות אלו עלולות להפריע לילדים כה רכים לפתח ולבסס את עולמם הרגשי החשוב כל-כך לחיים מאושרים ומאוזנים.
הכותב, דרור כהן, מלווה הורים ואנשי חינוך, מרצה ויועץ לתקשורת עם ילדים. גנן ובעל גן הילדים ״דרור של גן״ בתל אביב.
