מפוסטים שעולים לאחרונה בפייסבוק, עכשיו כשהתחילה עונת מסיבות הסיום, עולה כי הגנים החליטו להעלות את ירושלים על ראש שמחתם בכל הכח, ושהנושא שעסקה בו השנה האחרונה מבחינת משרד החינוך הפך למרכזי באופן קיצוני. עוד ועוד תמונות של ילדים חילוניים בלבוש דתי הבונים את בית המקדש באבני זהב מציפות את הפיד ומטרידות את ההורים, אך עכשיו מתברר שמדובר בבחירה של גננות ויועצות פדגוגיות, ושמבחינת משרד החינוך מספיק היה לגעת בנושא בעדינות.
"בחמש בבוקר בר התעורר, מזיע ונרגש, ומיד העיר אותי והצביע על השעון. אבא, כבר חמש אחר הצהריים? מסיבת הסיום שלי מתחילה ואני מאחר! הוא באמת התרגש, וגם אני קצת, כתב יהודה שוחט בפוסט פייסבוקי ויראלי. "בערב, בחזרה מהמסיבה, הוא ביקש שאסביר לו למה הלבישו אותם בציציות. אז הסברתי לו, שמשרד החינוך פועל כשלוחה מיסיונרית במטרה לקרב את הילדים כבר מגיל צעיר ליהדות. כלומר, ליהדות שלהם, המשיחית. אלה לא רק הציציות (בחירה כוריאוגרפית, אני מבין), אלא הנושא השנתי כולו - כיסופים לירושלים, והביצוע - ריקוד חסידי וקריאה לבניית בית המקדש, כולל הפרדה זמנית בין הבנים לבנות".
"אין לי בעיה עם ירושלים, להפך. זאת העיר האהובה עליי בעולם, ואני מנסה להטמיע גם בילדיי את האהבה לעיר. אבל לו הייתי רוצה שהם יגדלו להיות משיחיים קטנים, הייתי שולח אותם להתחרד״ל בזרם חינוך אחר. כל עוד אני לא נכנס לבתי ספר וגני ילדים מהזרמים הדתיים, ומנסה לחלן את הילדים שם, מצפה גם משר החינוך להסיר את שליחיו מילדי. הנחמה היחידה שלי היא הידיעה שרק מי שכה חרד מחולשת אמונותיו, שוטף את מוחם של ילדי גן חובה בתקווה שמשהו מהגבב הזה ייקלט ויחזיק מעמד עוד דור".
עוד אב שההמחזה הזו תפסה אותו בהפתעה הוא ארנון ראובני. "היום בבוקר הגענו לגן לחגוג את סיום השנה. ילדים בני 4-6", הוא כותב בפייסבוק, "כנראה שמשמעותו של סיום השנה בגן בישראל 2017 היא להעלות את ירושלים על ראש שמחתנו. במשך שעה ספגנו מחרוזת שירי ירושלים. רגע השיא המרגש היה כשהילדים בנו את בית המקדש. כל אחד הניח אבן מוזהבת. כולי יצאתי נחושת ואור. זה המייל שכתבתי לגננת של מאיה:
"שלום, ראשית, אני רוצה להודות לך ולכל הצוות המקסים של הגן על כל השנה האחרונה. מאיה אוהבת לבוא לגן, ואוהבת כל אחת ואחת מכן. בכל בוקר אני רואה באיזו שמחה היא פוגשת אותך, ובסופו של כל יום היא מחוייכת. הייתה לה שנה מקסימה, ולך ולצוות מגיעה כל התודה על כך. בדיוק מהסיבה הזאת חשוב לי להעיר על מסיבת הסיום שהסתיימה לפני שעה. זאת לא הייתה מסיבת סיום של הגן המוצלח של מאיה. זאת הייתה מחרוזת שירים פולחנית לעיר ירושלים. במשך 45 דקות הילדים רקדו לצלילי שירי ירושלים, פיארו והיללו את בירתנו הקדושה במלוא גרונם, ופיללו לתקומת בית המקדש.
"מסבירים לי שאלה תכתיבים של משרד החינוך, ושאין מה לעשות אבל אני מאמין שצריך ואפשר לחגוג לילדים סיום של גן. אפשר לציין לא רק את ירושלים בירתנו, אלא גם את הפעילויות האחרות שהגן עסק בהם, ואת הדברים היפים שהילדים קבלו מהלך השנה. אפשר להוריד כמה שירי קודש לטובת משהו מה"כבש השישה-עשר", או אמירה על הטבע שצומח סביבנו, משהו על צמיחה אישית, משהו על יחסים בין ילד לחברו, בין ילד למשפחתו. בין אדם לאדם, לא רק בין אדם לאבנים.
"באופן אישי אני לא מודאג. לא אתן למערכת החינוך הנוכחית לצמצם את חשיבתם של ילדיי. הילדים שלי מקבלים ויקבלו בבית ערכים בסיסיים של אהבת אדם וכבוד הדדי, קבלת האחר והשונה, זכויות הפרט, ערך החיים לפני קדושת האדמה, חשיבה בקורתית, אמפתיה לסבל של האחר, וגם עמידה איתנה על עקרונותיהם כשצריך, אבל חבל לי על הפספוס. הגיע לילדים, וגם לך ולצוות, וגם לנו ההורים, שתחגגו את עצמכם ואת הסיום שלכם ואת כל הדברים היפים שעשיתם יחד".
ולמה ירושלים, אתם שואלים? ובכן, זהו הנושא השנתי בו בחרו לעסוק השנה. כפי שבשנה שעברה עסקו ב"האחר זה אני" ובשנה שקדמה לה "מנהיגות" - זו הסיבה שבמרבית מסיבות הסיום ירושלים עלתה לתודעה ביתר שאת. עם זאת, רבים נדהמו לגלות שלא מדובר בציווי כפי שרבות מהגננות הצהירו. אביב לביא העלה לעמוד הפייסבוק של תוכנית הרדיו שלו פוסט השופך עוד אור על הנושא. "הורים מבועתים מכל הארץ שלחו לנו את תוכניות בית ספר/קייטנת הקיץ של משרד החינוך (בתמונה - התכנית של רחובות): ספורט - ירושלים; כלי לחימה - ירושלים; שירים - ירושלים; פתגמים - ירושלים. העיקר הגיוון. להפתעתנו, נציגת משרד החינוך עלתה לשידור כדי להסביר שמדובר באי הבנה גדולה. המשרד אמנם הנחה שכותרת מסגרות הקיץ תהיה 'ירושלים', אבל ממש לא התכוון למינונים כאלה. מבחינת המשרד, שתי פעילויות בשבוע על ירושלים זה לגמרי מספיק, בכל שאר הזמן צריכה להיות פעילות קיץ רגילה. תדע כל אם עברייה שמפקידה את בנה/בתה בבית ספר הקיץ שאין שום סיבה שיחפרו להם על ירושלים בלי הפסקה".
ממשרד הבריאות נמסר במכתב הבהרה:
