מקרי הגירושים מתרבים והולכים, ועמם גם הילדים שנאלצים לחוות התפרקות של בית, שמביאה עמה התפרקויות נוספות של כל המוכר והיציב. ישנם הורים שמבקשים לא לפגוע בילדיהם, ומחליטים, למענם ולפעמים גם למען היציבות הכלכלית, להשאר יחד ולהחזיק פסאדה יציבה, עד שיגדלו קצת. יש בכך הגיון, מאחר שמחקרים שבים ומראים שהשנים המעצבות, בערך משלוש ועד עשר, הן קריטיות במיוחד, אבל להחלטה הזו יש השלכות משלה.
נתון מעניין מראה שמקרי הגירושים בארה"ב אצל בני חמישים ומעלה הוכפלו מאז שנת 1990, מה שאומר שמסתובבים בעולם המון אנשים שהוריהם התגרשו כשהיו כבר יותר גדולים. קונסטנס אארונס, מחברת הספר "הגירושים הטובים", וחוקרת לסוציולוגיה באוניברסיטת דרום קליפורניה, מאמינה שיש לעדכן את השיח. "להורים ששואלים את עצמם מה לעשות ואיך זה ישפיע על הילדים," היא מציעה, "יש להתמקד באיך שהנישואים משפיעים עליהם. חשוב לזכור שתעניקו להם 18 שנים בהן הם חיים בתוך נישואי ההורים שלהם."
מתוך ספרה עולות עדויות מעניינות של מקרים כאלה. "לאחי ולי לא היה מושג שהורינו עומדים להתגרש," מספרת לורה בת ה-34. "הם לא רבו, לא היתה פרידה לנסיון, שום דבר. היינו המומים, אבל התברר לנו שהם תכננו את זה במשך המון זמן. לאבי היתה דירה מוכנה, אליה הוא עבר למחרת והוא סיפר שכוונתו היתה להשאר עד שכולנו בני 18. אני לא בטוחה שהייתי מתמודדת עם זה יותר או פחות טוב כילדה. גם בגיל 19 זה היה מסובך. אני תוהה לפעמים מה היה קורה אילו הם נפרדו בילדותנו. אולי היינו אנשים שונים היום. הגירושים שינו את יחסי עם הורי, התרחקנו מאוד."
"בילדותי הייתי קרוב מאוד להורי," מספר ניק, בן 33 מקליפורניה. "חברים שלי היו אומרים: איזה כיף לבוא אליך הביתה ולפגוש משפחה נורמלית. כשהתחלתי קולג׳, אמא שלי התקשרה והודיעה לי שהם נפרדים. הייתי המון ואז דיברתי עם אחותי, שהיתה בת 16. היא סיפרה לי שהמצב בבית עגום, ושאמא שלי נורא עצובה. היום הם לא יכולים להיות יחד באותו החדר. לפעמים אני חושב: זאת המשפחה שגדלתי בה? הכל תמיד היה שקר? לא שמנו לב שהם לא מאושרים יחד כי ילדים לא רואים את הדברים האלה. הם עשו מאמץ כדי להסתיר את הבעיות ורצו שנסיים את הלימודים בהצלחה לפני שהם נפרדים, כי זה נראה להם חשוב. אחרי שעברתי את זה, לדעתי אנשים צריכים להתגרש כשהם חושבים שצריך להתגרש. נישואים זה דבר חשוב ויקר שצריך לטפל בו. אני בטוח שכולם היו מאושרים יותר אילו זה לא היה נגרר ככה."
"הורי חיכו עד שאחי ואני נצא מהבית ונלך לקולג׳ בשביל להתגרש," אומר סיהא, בן 42 מפלורידה. "תמיד חשבתי שהם היו צריכים את זה כשהיינו ילדים. היתה להם מערכת יחסים גרועה. אבי היה שתלטן. הבית היה חייב להיות מצוחצח, וארוחת הערב מוגשת בשובו, על אף שגם אמי עבדה. אמי חסכה זמן רב וחיכתה ששנינו נצא מהבית, ואז היא עזבה. כל אחד מהם בא ודיבר איתי על זה בנפרד, מה שהוביל אותי להתקפי חרדה. בעיני גירושים זה עניין רציני, אבל מערכת יחסים רעילה זה הרבה יותר גרוע. אני חושב על זה הרבה כשבתי מסתכלת עלי ועל אמה בבית."