אנחנו מוצפים ביועצי ומדריכי הורים, לוקחים קורסים להורות מודעת או קשובה, קוראים שלל ספרים ומקשיבים לפודקאסטים. הכל כדי ללמוד איך להתמודד עם הג'וב הכי קשה בעולם – ההורות. אין ספק שיש פער משמעותי בדרך שבה דור ההורים שלנו גידל אותנו לבין הדרך שבה אנו מנסים לגדל את ילדינו. אנחנו מציעים תקשורת, אפשרויות בחירה, הבנה והכלה, ורצון לייצר סביבה דמוקרטית בבית. אבל מתברר שאלה עלולים להוביל לפעמים לאנרכיה. עדי (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת), 42, גרושה ואמא לשלושה, מוטרדת ממה שהילדים שלנו מרשים לעצמם. "משהו כאן לא עובד", היא אומרת, "יש בעיה אמיתית בדור הזה. הילדים שלנו לא מפחדים מאיתנו".
היא אמא לשתי בנות בגילאי 10 ו-14, ובן 7. היא והגרוש חולקים משמורת משותפת על הילדים. היא מספרת שרוב האנשים שהיא רואה מסביבה מאוד מתקשים בגידול ילדים, בעיקר בענייני חינוך. "יש לי המון שיחות בנושא, ואני רואה מי מבין האנשים סביבי מצליח לגדל ילדים ומי נאבק". היא מגיעה מהייטק, אבל היא עובדת גם כמאמנת אישית, למדה במכון אדלר ומעבירה סדנאות לתקשורת במשפחה. "גידלתי את ילדיי באופן כזה שבו אני רואה אותם, משקפת להם, ונותנת להם כלים להשתמש בשפת הרגש, כדי שלא יצטרכו להשתמש בתגובות פיזיות", היא מסבירה. "הייתי בטוחה שזו הדרך הנכונה, אבל זה יצר המון מלל, כל דבר צריך לתקשר ולהסביר, וכל נושא הופך לדיון. אם את כאמא מחליטה באופן עצמאי, זה כבר לא מקובל עליהם".
עם העלייה בהפרעות הריכוז והקשב ותרבות השפע יש נדבכים נוספים שעל ההורים להתמודד איתם מלבד החינוך הבסיסי לילדים. "אני רואה מסביבי ילדים חצופים, לא ממושמעים וללא דחיית סיפוקים. החינוך מאפשר להם להיות כאלה כי הם לא מפחדים. השקעתי בחינוך ילדיי אלפי שעות, והגעתי למסקנה שיש מעט מאוד ילדים שאיתם זה יעבוד. חייבת להיות כאן קריאה של מדריכי הורים לחזור אחורה, למקורות. העובדה שאמרו לנו לא להרים עליהם את היד, נועדה להגן על הילדים מאלימות, אבל יש גם פליק של חינוך, כדי שילמדו לפחד מאיתנו".
רגע, את בעד להפליק לילד?
"אני נרתעת מאלימות כמו מאש, אבל מרגישה שאי אפשר להגיע למצב של יראת כבוד כלפי ההורה בדרך אחרת".
איך חינכת את הילדים שלך?
"כל מה שרציתי היה לגדל ילדים, ליהנות מהם, ולראות אותם עצמאיים ופורחים, אבל אין לי מושג מה המתכון שעוזר להגיע לשם. יש לי מתבגרת בת 14 מורדת לחלוטין, שהחליטה שהיא לא רוצה לגור אצלי או אצל אבא שלה ויצאה לפנימייה מרצונה. טוב לה וטוב לנו עם ההחלטה שלה, ואין לי שום רגשות אשם בנושא. אבל היא מתקשרת רק כשהיא צריכה משהו ומתנהלת כאילו השמש זורחת לה מהישבן. מה לא עשיתי בשבילה? כמות המשאבים שהושקעה בה היא מטורפת. עברתי דירה לעיר אחרת כדי שתהיה לה התחלה חברתית חדשה, נתתי לה מכל טוב, ובתור מחיאות כפיים אני מקבלת שק של טרוניות. אם הגבולות היו יותר נוקשים, אולי זה היה אחרת".
זה היה פעם אחרת?
"כשהיא הייתה ילדה היא הייתה מחוברת אליי בחבל הטבור. היום אם אני מטילה וטו על משהו היא אפילו לא טורחת להתווכח אלא פשוט עושה מה שהיא רוצה. היא יכולה ללא התראה לקום ולהיעלם. בפעמים הראשונות שהייתה עושה זאת הייתי בהיסטריה. היא הייתה אומרת שהיא הולכת ללוות חברה ולא חוזרת. בפעם אחרת היא ירדה לג'ימבורי עם הבן הצעיר, ופתאום החליטה להזמין מונית לעצמה ולהיעלם לכמה ימים. אין לה שום הערכת סיכונים ואין לה פחד משום דבר. אבל פחד הוא הכרחי בתהליך גידול ילדים, עד כמה שעצוב לי להגיד את זה. היום אני מדברת עם הורים צעירים וממליצה להם שישלבו את האלמנט הזה בחינוך".
לשבת על הילד שמרביץ עד שהוא נרדם
הרבה הורים לילדים ובני נוער מתמודדים עם הסוגיה הזו, אך מעט מהם מוכנים לומר את הדברים בגלוי. עדי העלתה פוסט באחת הקבוצות בפייסבוק ושם, היא מספרת, קיבלה תגובות רבות. אחת מהן הייתה ממטפלת משפחתית אשר חיזקה אותה על כך שהיא חושפת נושא שמדברים עליו רק בחדרי חדרים.
"חייבים לחקור את הנושא הזה בצורה מעמיקה ולתת הנחיות להורים איך להתנהל בצורה נכונה", מבהירה עדי. "הילדים של היום מתוחכמים והולכים להתלונן על כל דבר. הבן שלי רק בכיתה ב'. כשהוא לא הסתדר עם אבא שלו הוא פנה ליועצת ואמר לה שאבא מרביץ לו, מה שכמובן אינו נכון. יש לי חברה, אם לשישה ילדים, שגם לה בת מתבגרת. באחד הימים הילדה עמדה וחסמה לאמא את הדרך ולא רצתה לזוז. לאחר שבקשותיה של האם נענו בשלילה, היא פשוט הזיזה אותה. הילדה התחילה להעיף דברים ולשבור חפצים. האמא החזיקה אותה, והילדה התחילה להרביץ לה. ואם זה לא מספיק נורא, הילדה התקשרה למשטרה ואמרה שהאמא הרביצה לה. המשטרה הגיעה והאם ישבה במעצר. מאז בכל פעם הילדה מאיימת שהיא תקרא למשטרה".
באחד הימים התגלגל לידיה של עדי הספר "הורים טובים מדי" העוסק בהצבת גבולות לילדים. לאחר שכל הדיבורים לא עזרו, עדי החליטה לנסות את אחת השיטות שהוצגו בספר עבור הורים לילדים חסרי מורא ופחד. "אחרי שבני בן ה-7 קילל אותי והרביץ לי, הבנתי שעליי לשבור אותו. החזקתי אותו בכוח למעלה משעה, ולא נתתי לו לקום עד שהוא נרדם. אחרי זה הוא התנהג קצת יותר טוב, אבל עדיין לא הגעתי לנקודת השבירה שלו. צריך להיות עקביים. העניין הוא שהקריירה שלנו זה לא להיות הורים, אני מותשת מלמצוא כל הזמן פתרונות. משהו השתבש לנו. ההורים היחידים שהחינוך שלהם מצליח הם הורים נוקשים. בעבר הסתכלתי עליהם ואמרתי שהילדים שלהם מסכנים. היום אני יודעת שזו הדרך היחידה, כי ההורות הניו אייג'ית הזו לא עובדת".
למרות שיש עדיין הורים שיודעים להציב לילדים גבולות, לעיתים זה לא ממש מספיק. שלא לדבר על הורים שלא מציבים גבולות בכלל. כך או כך, נראה שחלה עליית מדרגה במה שהילדים שלנו מרשים לעצמם. "יש הורים שחושבים ששיחות אינסופיות הן סוג של אמפתיה ויש להשתמש בהם במקום גבולות. זה לא נכון ומוכיח את ההפך – הילדים תופסים את ההורים כשווי ערך להם ולכן חלשים. ילדים, וגם מתבגרים, צריכים גבולות ממקום רגיש ומכיל, אבל לא אמפתיה במקום גבול", אומרת שרון צונץ, פסיכולוגית חינוכית מומחית, "מצד שני צריך להיזהר מהורות נוקשה מדי, כי היא יוצרת משברים גדולים של מרד. אם לא בגיל ההתבגרות, אז במשבר שנות ה-40, ואז עוד משפחה משלמת מחיר".
האם יראת הכבוד להורה חלפה מהעולם בשנים האחרונות?
"כן, זה לחלוטין מה שקורה. מרוב מלל והתחשבות בדור הצעיר. עם זאת, הרעיון ביראת הכבוד זה שהם מכבדים את ההורים ומקשיבים להם מתוך יראה ולא מתוך פחד מאלימות. כשהורה מגיע לאלימות, מילולית או פיזית, זה אולי מפחיד ילדים צעירים אך לאורך זמן זה מחליש אותו מול הילדים. הם מבינים שנגעו בנקודה רגישה וכשהם גדלים הם גם לא מהססים לנקום".
כשהורה נשבר ההתפרצות של הילד גדולה יותר
גם אם הרעיון של הילדים הנוקמים שלכם נשמע לכם תלוש, מתברר שיש לא מעט משפחות בישראל שסובלות מסיטואציות קשות בחיי המשפחה, כאלה כמו שמתארת עדי למשל. "המצבים האלה שכיחים מאוד בישראל", מבהירה צונץ, "רוב המשפחות מתמודדות עם עוצמה כזו או אחרת של סרבנות".
מי אלה שמצליחים להימנע מקשיים כאלה?
"גיל ההתבגרות עובר יותר בקלות כאשר בגיל הרך הצבנו גבולות ממקום רגוע, בלי להכביר מילים או לשתף ילדים קטנים בכל השיקולים והצרות שלנו. שיתוף יתר מעורר חרדה כי הילדים דואגים שאין מי שישמור עליהם. ואז בגיל ההתבגרות הם כועסים ובועטים. לכן הזמן לעבוד על הסמכות שלנו היא עד גיל ההתבגרות, שתהיה מופנמת בהם, אפרופו יראת כבוד, ואז בגיל ההתבגרות לשנות את השיח. אם עד גיל ההתבגרות דיברנו עם הילדים הרבה פעמים עם סימן קריאה בסוף משפט, כי הצבנו גבול, השיח בגיל ההתבגרות צריך להיות יותר משתף ועם סימני שאלה. הם גדולים, הם מורדים. אם נעשה סימני קריאה בגיל ההתבגרות הם יעשו הפוך. לכן לשאול, לעורר התלבטות, לדבר על אפשרויות ומחירים ולסמוך עליהם שיעשו את הבחירה הנכונה, כשאנחנו והסמכות שלנו כבר מופנמים בהם".
צונץ מספרת שנתקלה בשפע של דוגמאות דומות במהלך שנות עבודתה בטיפול במשפחות. ילדים שצורחים, בועטים, מקללים ונושכים את ההורים שלהם, כשאלה אמרו להם לא. בהמשך, ההורים נשברים, קונים או נותנים, הילד נרגע לרגע וההתפרצות הבאה חזקה יותר. היא מספרת גם על ילדים שנמצאים כל הזמן במסכים ולא עוזרים בבית, לא משקיעים בחוגים או בלימודים, נובחים על האחים או ההורים ולא נענים לדרישה לסגור מסך ולעשות משהו אחר. ישנם הורים שלוקחים אחריות על תחומים שאמורים להיות באחריות הילד, שיעורי בית למשל, וכך מלמדים אותו שעושים הכל בשבילו והוא לא מפתח שום רצון להשקיע או להצליח בזכות עצמו.
"ילדים צריכים גבולות ברורים ומותאמים לגיל, לאופי ולמצב", היא אומרת, ומוסיפה שאם זקוקים לעזרה מומלץ לפנות לפסיכולוגית חינוכית כדי לחשוב ביחד מה נכון. "מול הגבול שאנחנו שמים, הילדים יבדקו וימרדו. לכן אם אין גבולות, הכול מותר. לפני 30 שנה היה אסור לעשן סיגריות אז המתבגרים מרדו עם עישון. אחר כך הורים נהיו חברים של הילדים והרשו להם לעשן סיגריות, ובהמשך אף נרגילות. יש הורים שקונים לילדים שלהם אלכוהול, אם הם שותים רק אצלם בבית. יש העושים אבחנה בין סמים קלים לקשים, כאילו סמים קלים מותר, אז מה הפלא שרוב המתבגרים צורכים חומרים פסיכו-אקטיבים? הרבה מתבגרים חשופים, אבל ההבדל בין המשתמשים לבין אלה שלא, הוא ההפנמה של האיסור של ההורה, ויראת הכבוד".
מה האפשרויות שעומדות בפני הורים, שמגיעים למצבים כאלו עם ילדים או מתבגרים?
"קודם כל, אפשר להציל את המצב. חשוב ללכת לטיפול משפחתי או להדרכת הורים. ללמוד מחדש תקשורת נכונה במשפחה. לבנות את הסמכות של ההורים. אין ספק שזה לא פשוט. עם כל ילד הגבולות אחרים, וגם הצורך בהכלה אחר. אחת הטעויות שהורים עושים היא שהם מבטלים את עצמם או את הצרכים המשפחתיים לטובת מישהו מהילדים, בדרך כלל הבכור. בכך, במקום ללמד את הילד להסתגל למציאות בה אנו חיים, הם מנסים להתאים את המציאות אליו. וכשזה לא עובד, נולדים הכעסים. במשפחות רבות שטיפלתי, שמתי לב כי מתישהו בהורות נוצר סגנון כיפופי ידיים ומאבקי ראש בראש שיוצרים המון מתח ואנטי, ולא מלמדים את הילדים ואת ההורים תקשורת נכונה. חשוב מאוד גם לשמור עלינו, ההורים, להיות ברורים לעצמנו עם העקרונות שחשוב לנו לחנך לפיהם ושם להיות עקביים בנוכחות ובדרישות. לא אחת הורים מבינים מה חשוב להם כשהילדים כבר גדולים, ואז מכים על חטא".