כילדה לא הצלחתי ללמוד לקרוא ולכתוב בגלל בעיות דיסלקציה. לא הבנתי מה כתוב בספרי הלימוד, במחברות ועל הלוח בכיתה אבל הבנתי דברים מעניינים יותר: הבנתי מה סיפרו לי הכלבים. גדלתי במשק עם סבתא חקלאית שהייתה מגדלת אבוקדו מצטיינת, כולם במושב ידעו שזה בגלל שהיא מדברת עם העצים. אני עשיתי כמוה אבל דיברתי עם כלבים. הרגשתי שאני מבינה אותם ומתקשרת איתם כמו "הלוחשת לכלבים". חשבתי שאני בעצם כלבלבה ורק בטעות נולדתי ילדה. הכלבים ואני ביחד קטפנו אבוקדו, האכלנו את התרנגולות, רכבנו עם סבתא על האתון, ריכלנו, החלפנו חוויות וגילינו סודות.
הסיפורים שהכלבים סיפרו לי מילאו לי את הראש בלי סוף, כי אצל כלבים תמיד יש המון אקשן. רציתי לספר את הסיפורים שלהם לאחרים וכך מגיל חמש הבנתי שהייעוד שלי הוא להיות סופרת. המכשלה היחידה בדרכי לקריירה ספרותית הייתה שלא ידעתי לכתוב. לא ראיתי בכך קושי גדול, ופשוט סיפרתי בעל פה סיפורים לחברים ומשפחה. עוד מכשלה הייתה שלא ידעתי לקרוא, גם זו לא הייתה ממש בעיה בעיניי, כי הכלבים הרי סיפרו לי כל כך הרבה.
בבית ספר עם המורות המצב היה הפוך לזה שבמשק עם הכלבים, בבית ספר לא הצלחתי ללמוד וגם לא העריכו אותי. אז עוד לא ידעו שיש דבר כזה דיסלקציה ודיסגרפיה. שמעתי שאני "עצלנית", "מפונקת" ואפילו "שקרנית". מומחים לחינוך אמרו להורי שלא אוכל ללמוד בתיכון.
כבר בכיתה א' המורה גררה אותי באוזן ממקום ישיבתי בשולחן האחרון והוציאה אותי החוצה בתקווה שאפסיק להיות "עצלנית ומפונקת". היא קראה לאימא שלי לשיחה ונזפה בה על החינוך לפינוק שהעניקה לי. אימא שלי התנצלה, אבל זה לא עזר. עובדה שהמחנכת בכיתה ו' הצמידה לי את הפתגם: "העצלן עובד פעמיים" וכדי שאפיק לקחים היא הטילה עלי הרבה פעמים לטאטא את הכיתה.
אני לא אשכח יום אחד שבו אותה המחנכת קראה אותי לשיחה. היא העמידה אותי בחצר מאחורי הכיתה איפה שאף אחד לא מסתובב. לא ציפיתי בכלל למה שבא, פתאום הפנים שלה האדימו והתנפחו, והיא התחילה לצרוח עלי שאני עצלנית ושקרנית. בחיי שלא שיקרתי. קצת דאגתי שהיא הולכת לקבל התקף לב וזה יהיה באשמתי.
בכיתה ח' נערכו מבחנים גורליים לתיכון, אז היו מבדקים להערכת האינטליגנציה. עשיתי את המבחן באופטימיות טיפוסית מתוך ביטחון שהפעם יתגלה כמה תמיד הייתי נבונה. סוף סוף ההזדמנות שלי להוכיח את עצמי הגיעה. התוצאות היו כל כך גרועות עד שקראו לשני ההורים שלי ביחד לשיחה, ואותי השאירו מחוץ לדלת שלא אשמע את רוע הגזירה. המומחים והמנהלת הסבירו להורים שלי שאני לא אהיה מסוגלת ללמוד בתיכון רגיל, אבל ש"לא נורא, תמיד אוכל ללמוד מקצועות כמו תפירה וכלכלת בית". "תפירה?!" צעקתי בבהלה כשאימא שלי סיפרה לי, "אבל אני שונאת לתפור!".
לימים התברר שהמומחים טעו: לא רק שאני לא יודעת לתפור, אני גם לא יודעת לבשל!
רק בכיתה י"ב אובחנתי כדיסלקטית ודיסגרפית, בעקבות המלצה של המורה המקסימה לספרות שאשלח לאבחון. והסוף - טוב. למרות התחזיות הקשות, עשיתי בגרות חמש יחידות בכימיה, ספרות ואנגלית. למזלי עם השנים לקויות הלמידה שלי השתפרו, סיימתי תואר ראשון בפסיכולוגיה ופילוסופיה בהצטיינות.
כל הילדות זגזגתי בין שני עולמות: היה את העולם של בית הספר שהיה נעול בפניי וקשה היה לפרוץ אותו ולקחת בו חלק, הרגשתי בו לא נוח לא מובנת וזרה. והיה את העולם של סיפורים וחוויות עם הכלבים. העולם הזה היה תמיד פתוח בפניי, יכולתי לתקשר בו בחופשיות, למדתי המון, אספתי ידע וזכיתי להערכה והרגשתי מקובלת וחלק מהמשפחה.
את ה"אוצר הסודי של הצב" ערכו ילדים מקסימים בכיתה ד', בינהם הבן שלי וארבעת חבריו. הילדים החליטו מה להשאיר ומה לקצץ, מה מצחיק ומה משעמם. עבדתי עם ילדים כעורכים ראשיים בגלל שאני בטוחה ביכולת של ילדים להבין מה נכון להם ולבחור בחירות שמתאימות להם.
מניסיוני כילדה שבכלל לא ידעה לקרוא ולכתוב אבל ידעה לדבר עם כלבים וככה הצליחה להיפך לסופרת אני מאמינה בכוחות של ילדים. אני בטוחה שלכל ילד יש דרכים מיוחדות משלו להיפתח לחיים, ללמוד, לאסוף ידע ולקבל הערכה ומקום. ילד עם לקויות למידה לא ילמד פחות, יתפתח פחות או יפתח פחות לחיים, הוא פשוט יעשה את זה אחרת בדרך שלו. הדרך שלו יכולה להיות מדהימה, והוא יכול להגיע אתה לאן שהוא רוצה.
*רות ורד בר-זכאי מחברת ספר הילדים "האוצר הסודי של הצב" בהוצאה עצמית.