>> לעמוד פייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
ליאת זלצר, ולימור קרלינסקי ארג'י, מומחיות בהדרכה וייעוץ להורים, חושפות לפניכם את רשימת הדברים שלא אומרים לילדים, שכל הורה צריך לשנן. אז במקום להיכנס לתחנת "הלקאה עצמית ורגשות אשם", אחרי קריאת הרשימה, רק כווננו את עצמכם ואת המילים שאתם אומרים, ותראו איך אתם מתקרבים למטרה.
1. "אתה הכי חכם/יפה/מוכשר בעולם"
כשאנחנו אומרים לילד שהוא הכי בעולם, אנו יוצרים מצב של תחרות בינו לבין הסביבה, שהוא לכאורה המוביל בה, וציפייה מוגזמת של הילד שהוא יצליח במה שההורה משבח ומהלל אותו. אבל, אחרי הכל, הוא לא יכול להיות הכי הכי בכל דבר. כאשר הוא ייווכח ביכולותיו של האחר, המתעלות על אלו שלו, אנו דנים אותו לאכזבה מעצמו ולתחושת נחיתות. במקום לדבר על הילד עצמו, דברו על מעשיו, "איזה יופי אתה צובע", "יש לך רעיון טוב". אם הילדה נימקה את הדברים בצורה חכמה, אל תגידו רק "איזו חכמה", אלא התייחסו למה שהיא אומרת – "הסברת את הדברים בצורה מעניינת או חכמה" וכו'. כך היא תלמד לחזור על תוצאה רצויה. וסייגו את המחמאות ל"בעיניי, את הכי חכמה מכולם". כך הילד מבין שזו רק דעתו של ההורה.
עוד כתבות בערוץ בית ומשפחה:
- בתמונות: הימים הראשונים שלי באימוץ
- תוך 30 שניות: הדרך המקורית של האב לעשות קוקו
- אחיינית שלי זיהתה לפני כולם שבני אוטיסט"
2. "זה לא נורא"
בדרך כלל זה נאמר כשהילד כועס, כאוב או עצוב, ויש לזה ורסיות כמו "אל תעשה מזה עניין", "לכולם לפעמים לא מצליח". האמירות הללו משאירות אותו לבד עם התסכול, העצב או הכעס. להגיד משהו כללי כשהוא חווה משהו ספציפי, זה לא לתת מקום ולהכיר ברגש שלו. כדאי לשקף לו את מה שהוא מרגיש. אם הוא נופל ומקבל מכה כואבת ובוכה, לא יעזור שנגיד לו "לא נורא", הרי כואב לו. אפשר במקום להגיד לו: "קיבלת מכה חזקה וכואב לך, בוא נחשוב איך להקל על הכאב, אולי ננשום עמוק? אולי נלטף את המקום?". אפשר להיות רגישים לרגשות שלהם, כי זה הזמן שהם לומדים איך לנהל רגשות.
3. "אתה עוד קטן, כשתגדל תוכל"
זה נכון, ואי אפשר להתווכח עם זה, הוא אכן צעיר מכדי לחתוך את הסלט, וזה נועד לשמור עליו מלהיפגע. אבל לא צריך להשתמש במושגי "קטן, גדול" שמאוד מתסכלים את הילדים, ולרוב מקטינים אותם (גם כשאומרים להם שהם מספיק גדולים לעשות משהו). אפשר להגיד לו: "את זה עדיין לא" ולהציע לו משהו שהוא כן יכול לעשות ומותאם לגילו. אם הם רואים את האחות הגדולה שהולכת לבית ספר, הם רוצים גם. במקום להגיד "אתה עוד קטן ויש לך זמן", שקפו לו את המציאות בצורה רחבה, והסתכלו על הצד החיובי: "אתה רוצה ללמוד ושיהיה לך תיק ומחברת". לא נוכל לשלוח אותו לבית ספר אבל נוכל לארגן לו חוויה של תלמיד - לתת לו לקשקש על לוח מחיק, לתת לו מחברת ועיפרון. הרצון שלהם לגיטימי, ותפקידנו כהורים למצוא משהו מהרצון שלו לגדול, שכן אפשרי. כך זו הופכת להיות חוויה מעצימה.
4. "הוא כזה ביישן"
אתם מגיעים עם הילד למקום זר, לאנשים זרים, והוא נצמד כמו סלוטפ, ואם היה יכול היה גם חוזר לבטן לכמה שעות. כדי להרגיע את הזרים מניסיונות התקשורת שלהם איתו, אנחנו אומרים שהוא ביישן, ובכך בעצם שמים עליו תווית, ומנערים את העבודה ממנו. כך אנחנו מחזקים את המצב שבו הוא נמצא כרגע. אפשרו לו להשתבלל, ורק אחר כך, כשהוא נרגע מזה, לשקף לו את מה שהיה: "היה לך לא כל כך נעים, שמתי לב", ואפשר פשוט לחבק אותו.
5. "אתה כל כך חכם, אם רק היית לומד"
ורסיה נוספת: "אתה כל כך יפה אם היית קצת יותר רזה". הכוונה היא כשאנו רוצים לתת מחמאה אבל עושים זאת עם תנאי. ההורה למעשה אומר: "זה נורא חבל לי שאתה לא מממש את הפוטנציאל שלך". במקום להיות במקום ששופט את התוצאה, כדאי לראות למה הוא זקוק בשביל להגיע לשם. נכון שחבל מאוד להורה שהילד שלו לא מקבל ציון טוב, אבל לא ההורה ולא האגו הפגוע שלו אינם הפוקוס, ובנוסף, סביר להניח שאם הילד קיבל 60 הוא לא הכי מאושר בעולם. כדאי לשאול אותו "איך אתה עם הציון הזה?", ולהציע לו לבדוק את צורת הלמידה שלו, "אתה מוכן שנברר איך אתה לומד, אולי אפשר לשפר שם משהו?".
6. "אל תדאג, הכל בסדר!"
הורים אומרים את זה כמעט בכל סיטואציה מעוררת חרדה: כניסה לגן חדש, או עלייה לכיתה א', באזעקות. זה משקף את חוסר היכולת שלהם להתמודד עם הפחד של האחר. התוצאה היא שזה משתיק את הקול של הילד. אם בכניסה לגן נגיד לו שכולם עוברים את זה, שיש לו הרבה חברים ולא תהיה לו בעיה, אנחנו נפספס את הדיאלוג עם הילד ונחזק אצלו את תחושת הבדידות, שרק הוא מרגיש כך. גם אנחנו, כשאנחנו נכנסים למקום חדש, למסגרת חדשה, אנחנו במתח, יצאנו ממקום הנוחות שלנו, ואנו חוששים, אבל יש לנו יותר כלים להתמודד עם זה. במקום זאת אמרו לו "אני מבינה אותך, זה באמת לא פשוט להיכנס למקום חדש". כך הוא יבין שהוא לא לבד.
7. "כל הכבוד" אחרי שעשיתם משהו במקומו
לרוב זה נאמר לילדים בגילאים הצעירים. האם יושבת עם הפעוט להרכיב פאזל, או להשחיל צורות, והוא לא באמת מצליח. אז היא עוזרת לו, משחילה במקומו ומוחאת לו כפיים "כל הכבוד". זה שקר שאנו משקרים לעצמנו, וגם להם. על מה מגיע לו כל הכבוד? בפעם הבאה שהוא יהיה באמת ראוי לשבח הוא שוב יזכה ל"כל הכבוד", וזה קצת יבלבל אותו, למה עליו להאמין? אם אין לכם מה להגיד אל תגידו. זכרו, הסמכות ההורית נבנית על אותנטיות, הילד יסמוך עליכם ועל מה שתגידו כאשר יבין ויידע שאתם אכן מתכוונים לזה.
8. "לא נורא שהפסדת, זה חלק מהמשחק"
באמת? אז למה אבא ממש התבאס כשנבחרת ארגנטינה הפסידה במונדיאל? אין משחק או תחרות שבהם מבוגר מפסיד בחיוך ואומר: "העיקר המשחק". על מי אנחנו עובדים? זה ממש לא כיף להפסיד, ואנחנו בכלל לא אדישים לזה. האכזבה היא חלק מהסיפור וצריך לתת גם לה מקום. במקום זאת אמרו לו "כן, זה מבאס להפסיד, אבל יהיו עוד הזדמנויות לנצח".
9. "אתה לא צריך אותו"
או "אם הוא לא רוצה, שלא יהיה חבר שלך" – נאמר לרוב כשילד חוזר מהגן או בית הספר ומדווח על זה שאחד הילדים לא רצה לשחק איתו. זה לוחץ על נימי הרגש הכי עמוקים אצל ההורים, שמתגייסים להגן על הילד ולקחת ממנו את מה שהוא חווה באותו רגע. אולם כשאומרים לו "אתה בכלל לא צריך אותו", אנחנו מלמדים את הילד, שהדרך להרגיש טוב עם אכזבות מאחרים היא להשחיר ולהקטין אותם. בכך אנחנו גם הופכים את מה שעשה הילד השני למשהו רע, ואת הילד לקורבן. כדאי לברר איתו את הדברים, להיות אמפתים, ולומר את האמת: לא תמיד רוצים לשחק עם כולם: "נכון זה לא נעים, אבל זוכר שאתמול לא התחשק לך לשחק עם אחיך הקטן?". שאלו אותו מה הוא חושב שהוא יכול לעשות, וגם להציע: "אם זה היה קורה לי, הייתי אומרת לילד שנשחק אחר כך או שהייתי פונה לילד אחר לשחק, או מציירת ציור".
10. "אין לך ממה לפחד"
כשילד פוחד ממכשפה, מחלום, מג'וק או מכלב ברחוב, אי אפשר להתווכח עם הרגשות שלו. לא יועיל להגיד שאין מה לפחד מזה, פחד הוא לרוב לא דבר רציונאלי. וכשאומרים לילד שאין לו סיבה לפחד, הוא בעצם מבין שהוא לא נורמטיבי ולא בסדר. זה לא אומר שצריך לשתף פעולה עם פחדים, אבל כן להתייחס למצוקה שלו, לשקף לו את הרגש, ולתת לו העצמה על כך שהוא עושה כל מיני דברים כדי להתמודד עם הפחד. התפקיד של ההורים כאן הוא לחשוב על כל מיני פתרונות שיעזרו לו. הוא פוחד מהחושך? תביאו לו פנס "שינצח את הפחד", או תדליקו לו מנורה. זה יחזק את התחושה שלו שהוא לא לבד ושמבינים אותו.
ליאת זלצר היא מדריכה ויועצת להורים ופסיכותרפיסטית קוגניטיבית התנהגותית
לימור קרלינסקי ארג'י היא יועצת משפחתית ומנחת קבוצות הורים באדלר