אחר הצהריים ירדנו לגינה ודי מהר פגשנו חברה ואת הבן המתוק שלה, שאין יותר כיף מזה בגינה, כי ככה לכולם יש פליי דייט. הילדים השתוללו, התרוצצו ונהנו עד שבשלב מסוים הגיעו אלינו מורעבים. אנחנו כמובן הגענו מוכנות, ושלפנו אוכל מהתיק. אני הוצאתי חטיף, פתחתי והגשתי, ועל הדרך דקלמתי -"תכבד את כולם, מתוקי…" החיוך הענק שלו התחלף במבט שהספיק להעלות את מפלס ההתראה באזור. הוא הסתכל עליי במבט של "נראה לך?", החזיק את החטיף כאילו היה פסל אוסקר ולא שחרר. הילד לא כיבד.
חזרתי שוב, "מתוקי תכבד גם את החברים", שכבר החלו להתקבץ סביב, והוא בשלו. ניגשתי, הסברתי, התחננתי "נו, אחד לכל אחד", והוא ממשיך לאכול לבד... האמת? שכאן זה כבר היה די מביך. התייבשתי. שמעתי את עצמי אומרת "זה לא יפה, ושתדע לך שאם לא תכבד גם אותך לא יכבדו" ואז הילד של החברה, שלא כובד המסכן, רץ לאמא שלו והתחיל לבכות, והמבוכה רק הפכה גדולה יותר, לפחות כמו המגלשה ההזויה ששמו באמצע גינת השעשועים. הבקשות כבר הפכו לקרקס של איומים ותחנונים, אבל הילד הכריז "בלי כיבודים"! ולא עזר כלום.
אז מה בעצם קרה שם?
חשוב לזכור שהילדים שלנו נמצאים רוב שעות היום במסגרת, שבה הם מחוייבים על פי הכללים להתחשב ולהתחלק עם יתר הילדים, והנה כאן, החטיף הזה היה משהו משלו, וזה עוד לפני שדיברנו על זה שכולם מאד התרגשו מחוסר הנתינה שלו, אז אולי בכלל לא כדאי לשחרר – כי הילד מרוויח הרבה יותר דווקא כשהוא לא מכבד. הוא בעצם הבין שהוא זוכה להרבה יותר כוח ותשומת לב מהסביבה ככה, וין וין סיצ'ואיישן מבחינתו: גם כולם מרוכזים בו וגם כל החטיף אצלו.
לנו ההורים, מתכווץ הלב, ולא זאת בלבד, מלווה אותנו גם דאגה עמוקה שאולי חלילה, גידלנו ילד קמצן שיישאר ככה לנצח נצחים... והרי כל כך חשוב לנו להעביר לילדים את ערך הנתינה לאחר, כמה חשוב לראות ולהתחשב בחברים, תוסיפו לזה את המבוכה בגינה והמחשבה שמה יקרה אם לא יכבדו אותו, בקיצור- כל החומרים שמרכיבים דרמה קטנה וטובה.
מה עושים?
קודם כל, ניזכר שאת כל תשומת הלב נשאיר לרגעים שבהם הילד נותן ומכבד, גם אם זה רק חצי חתיכת תפוצ'יפס או ביס מיקרוסקופי של תפוח, זה לא משנה כרגע הגודל, אלא רק עצם המעשה והנתינה. ה"טריקיות" כאן היא שנתנו כל כך הרבה תשומת לב לרגעים שהוא לא כיבד, מתוך כוונות טובות, ולו בכדי להסביר, לתקן וללמד, ודווקא ברגעים הקטנים, כשכן שיתף – לא ממש התייחסנו. ייתכן שהתייחסנו להתנהגות הרצויה כמובנת מאליה, ואילו ההתנהגות הלא רצויה נענתה בקרקס שלם של שכנועים, הסברים, ותחנונים ואז בטעות הילד הסיק ששם מתייחסים אליו ורואים אותו יותר, ששם יש לו את הכוח להשפיע ואת זה כדאי לו לשחזר. לכן, נשתדל לשים לב לאותם רגעים קטנים של שיתוף וחלוקה, נספר לו כמה הוא נדיב כדי שיידע שיש לו את יכולת הנתינה, כי בעצם - מה שמתמקדים בו גדל.
לגבי מסע של שכנועים, הטפות והסברים כדאי לקחת צעד אחורה ולאפשר לילד לפגוש את המציאות כפי שהיא – ככל הנראה זה יהיה לו לא נעים, אך מה לעשות? אלו החיים, כל התנהגות מביאה איתה תוצאה ובפעם הבאה הילד שלנו יוכל לבחור איך הוא רוצה להתנהג כי הוא כבר יכיר ברווחים ובמחירים של החיים. יש מצב שזה יצבוט לנו קצת את הלב - בעיקר כשלא יכבדו אותו, אבל יש דברים שהטבע מסביר לילד טוב יותר וזאת בלי לקלקל את היחסים איתנו ההורים בהטפות ושכנועים.
ולגבי המבוכה? אין ספק שזה ממש אבל ממש לא נעים, אך הפוקוס שלנו הוא על הלמידה של הילד ולא בתחושות שלנו כהורים. בסופו של דבר, מדובר בילדים שלומדים כרגע את החיים והם לומדים כל יום כל כך הרבה דברים - במילים, משחקים, התבוננות, כללים ומה לא, אז נהיה סבלניים לדרך וללמידה והכי חשוב לזכור, שילדים לומדים ממש טוב ממעשים ולא ממסעות שכנועים, לכן נשמש דוגמא טובה - מודל הורי, כזה שערך הנתינה הוא ערך חי ונושם בבית – הילד יראה סיטואציות שאמא ואבא שיתפו, כיבדו והתחשבו, נתמלל לו את הרגעים נשתף, וניתן לו להשתתף, שיחוש איתנו איזה כיף ונעים גם לנו וגם לאחרים כשאנחנו נותנים.
בסופו של דבר, אין על ימי הגינה הזוהרים, ואתם תגלו כמה חוויות מלמדות על החיים היא יכולה להביא איתה.
הכותבת היא ארבל שרייבמן מדריכת הורים, מוסמכת מכון אדלר ומשרד החינוך