להתעלם זה לא הפתרון
בבואנו לספר על השואה, פעמים רבות אנו נאלמים דום. מדוע? מפני שאנו חוששים לפגוע בנפשו הרכה של הילד ולגרום טראומה שתשאיר בו צלקת שלא תגליד לעולם. ביום השואה שום נס לא קרה לנו, ולמרות זאת חובת "והיגדת לבנך" חלה גם ואולי במיוחד על יום זה. מדוע? כי אסור לנו לכרות את ילדינו מעברם המשפחתי וממעגל חייהם הלאומי והיהודי. אסור לנו להשאיר חלל היסטורי בתודעת הדור הבא ועלינו להילחם באותם מכחישי שואה.
בהחלט ניתן, ראוי וצריך לספר לילדי הגיל הרך על השואה - בשבילם, בשבילנו ובשביל הדורות הבאים. אין צורך להרחיק לכת בתיאורים גרפיים או להשתמש במילים שאין הילד יכול להבין את מלוא משמעותם כמו "הפתרון הסופי", "השמדה", "מחנות המוות" וכדומה, אך בהחלט ניתן להעביר את המסר ההסטורי ברמת הבנתו של הילד. מלאכת הסינון של מה לספר וכיצד היא קשה ומורכבת ולעזרתנו אנו יכולים לגייס מספר יצירות ספרותיות לגיל הרך העושות את המלאכה נאמנה:
למה לנפתלי קוראים נפתלי
אלונה פרנקל, הוצאת תל-אביב: מודן (2009), גיל 3 ומעלה
עיון באלבום התמונות המשפחתי מוביל את אמא של נפתלי ונפתלי (מיודענו מ"סיר הסירים") למסע שמטרתו פיתרון תעלומה: מדוע לנפתלי קוראים נפתלי. התמונות באלבום מחזירות את האם לילדותה בארץ רחוקה ולתקופה בה הרוע שלט בעולם. נפתלי, ועימו הקורא הצעיר, מגלה כי שמו ניתן לו על שם סבה של האם שנרצח בשואה. המילה "שואה" ומילים הנספחות לה אינן מופיעות ביצירה והתקופה החשוכה בארץ הרחוקה ומות הסב מרוככים באמצעות הזכרה מתמדת של הגן של נפתלי בו הגננת אוהבת את כ-ו-ל-ם ובצורה שווה.
היה שם ארמון
אריאלה קלוריה-פרידמן, תל-אביב: גוונים (2011), גיל 5 ומעלה
חנה מתנדנדת בערסל בין פרחי האביב, כשלפתע מתקדרים השמיים ופורצת מלחמה, ועולמה של חנה ומשפחתה מתערער ביום בהיר אחד. היא והוריה נאלצים לעזוב את ביתם, להשאיר את סבא וסבתא מאחור ולנדוד ממחבוא אחד למשנהו. סיפורה של חנה הוא סיפור הישרדות של ילדה שדיר חזירים הופך עבורה לארמון, חברים מבית הספר מתגלים בנאמנותם ואובדן של אב הוא מניע לחפש מקום טוב יותר וחיים מאושרים יותר בארץ ישראל.
איך למדתי גיאוגרפיה
אורי שולביץ, תל-אביב: כנרת (2008), גיל 5 ומעלה
סיפורו האוטו-ביוגרפי של שולביץ שבזמן המלחמה ברח עם הוריו מוורשה הבוערת אל קזחסטאן. מהנדודים, הרעב, הבדידות והקושי בורח הילד באמצעות מפת עולם שקונה לו אביו במעות שנועדו לקניית לחם. באמצעות המפה מתנתק הילד מהמציאות היומיומית ומפליג על כנפי הדמיון. קניית המפה אמנם גרמה לליל ייסורים והבטן קרקרה מרעב, אך גם הפכה לשער לעולמות אחרים. זהו סיפור של הישרדות ואהבת חיים.
צ'יקה הכלבה בגטו
בת-שבע דגן, תל-אביב: מורשת (1999), גיל 4 ומעלה, הספר ראה אור במהדורה מחודשת.
מיכאש חי באחד הגטאות בפולין. יום אחד מגיעה פקודה לפיה על היהודים למסור את כלביהם לידי הגרמנים. מיכאש מסרב למסור את כלבתו האהובה צ'יקה. יחד עם הוריו מחפש הוא פיתרון לבעיה. צ'יקה נמסרת להנוסיה, הפולניה החביבה המבטיחה לשמור על צ'יקה עד תום המלחמה. מיכאש והוריו יורדים למסתור, שם הם שורדים עד סוף המלחמה. ביום בו מסתיימת המלחמה, חוזרת צי'קה לזרועותיו של מיכאש.
המגירה השלישית של סבא
ג'ודי טל-קופלמן, תל-אביב: משכל (2002), גיל 5 ומעלה
אורי אוהב את הבית של סבא יודה וסבתא ג'ניה הכי הרבה בעולם. שם הוא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה, להתפנק ולזלול ממתקים. אורי וסבא יודה מבלים שעות רבות בחדר העבודה של סבא. אורי אוהב לפתוח את מגירות השידה העתיקה של סבא. במגירה הראשונה יש כלי כתיבה וקופסת צבעים ובמגירה השנייה כל מיני חפצים מיוחדים וצעצועים ישנים שהיו של סבא. אבל המגירה השלישית סגורה, אסור לאורי לפתוח אותה. באחד הימים, כאשר סבא אינו בבית, פותח אורי את המגירה ומגלה טלאי צהוב, בובת סמרטוטים, תלושי מזון ישנים וקופסת עץ ישנה של דומינו. סבא יודה כועס, אך לבסוף מספר על ילדות שאבדה. זהו סיפור אישי שמספר סב לנכדו על עבר מורכב ועתיד טוב יותר.
ילד כוכב
רשל אופיטר-דויב, תל-אביב: כנרת (2008), גיל 3 ומעלה
"ילד כוכב" הוא ילד ככל הילדים כולם, אלא שעל בגדו מנצנץ כוכב. הוא משחק עם "ילדים כוכבים" וגם עם "ילדים שמשות", עד לרגע בו מגיעים "ציידי הכוכבים". "ציידי הכוכבים" רודפים את "אנשי הכוכבים" ו"ילד כוכב" נאלץ להסתתר בעוד כוכבו הולך ודועך. ממחבואו הוא רואה כי אט אט נעלמים "אנשי הכוכבים". בסופה של היצירה יוצא "ילד כוכב" ממחבואו. הוא ניצל וחוזר לשחק עם "ילדי כוכבים" ו"ילדי שמשות". היצירה היא יצירה אלגורית, השואה אינה מוזכרת בטקסט ונוכחת רק בשולי האיורים בדמות שחורה עם צלב קרס על זרועה ומבנה שמתוכו עולה עשן.
תומי
בדז'יך פריטה, ירושלים: יד ושם (1999), גיל 4 ומעלה. הספר ראה אור במהדורה מחודשת ונפרדת למבוגרים ולילדים
הספר הוא אלבום איורים שנתן האמן הצ'כי פריטה בדז'יך לבנו תומי ליום הולדתו השלישי בגטו טרזנשטייט. לכל תמונה כיתוב כמו :"תומי עושה פיפי", "תומי רוצה לאכול! עוד! עוד", "ליצן", ו"אמאל'ה שלי! אבא 'בדודו'!". ילד אשר יקרא את הספר יזדהה עם דמותו השמנמנה והחביבה של תומי, אשר מתנהג ככל הילדים כולם בכל התקופות. המחסור וסימני השאלה עולים בין האיורים כאשר תומי מתלהב מחבילה שיש בה נקניק ופרוסות לחם ולא ממתקים כמצופה, או כאשר תומי מביט מחלון ומולו חומה וריקנות. בדז'יך נספה בשואה. בנו, תומי, גודל על ידי דודו ודודתו שאספו אותו אליהם בתום המלחמה.
הכותבת היא ראש החוג לספרות ילדים במכללת לוינסקי לחינוך