התקופה הזו מורכבת וקשה לכולם, גם לילדים שלכם. אתם מכירים ואת כמויות האנרגיה שיש להם, ואתם גם יודעים שאנרגיה שלא מתפרקת באופן בריא כמו ספורט, תתפרק באופן פחות בריא כמו בהתקפי זעם, מכות והשתוללות חסרת רסן. לפעמים כהורים קשה לנו להגיב ברוגע, אבל עלינו להבין שכעס, הפעלת כוח, עונשים ואיומים לא יתרמו למצב.

לפני הכל, בואו ננרמל את ההתנהגות של הילדים. האם ראיתם פעם הדמיית מוח של ילד? רובנו לא יודעים איך נראה מוח של ילד בהשוואה למוח של מבוגר, וחבל. זה היה חוסך לנו תסכול רב וחוסר אונים, כי היינו זוכרים שהמוח שלהם נמצא בתהליך התפתחות – וזו הסיבה להתנהגות הפראית וחסרת העכבות שלהם. זה לא נגדך, אבא. זה לא נגדך, אימא. זה ביולוגי.

אם תסתכלו על הדמיה צבעונית של המוח של הילדים שלכם, תבחינו מיד שהוא שמח ומלא בצבעים. יש לילדים מסיבה בראש, והכל טבעי, בלי אלכוהול או סמים; הם ב"היי" מהחיים עצמם. ככל שבני אדם מתבגרים הצבעים משתנים, והמוח הופך להיות בצבע אחיד ואפור למדי.

בעוד שהמוח ממשיך להתפתח כל החיים וללמוד מיומנויות חדשות, חלק מסוים במוח מגיע לשיא הבשלתו באמצע שנות העשרים. לחלק הזה קוראים קליפת המוח הקדם-מצחית, והוא אחראי לפונקציות כמו דחיית סיפוקים, תכנון לטווח הרחוק והבנה של קשר סיבתי. בנקודה הזו צריך להודות שגם אצל חלק מהמבוגרים האזור הזה לא ממש מפותח, ולרבים מאיתנו עדיין קשה לדחות סיפוקים. אם אצלנו זה ככה, תחשבו מה קורה אצל הילדים שהחלק הזה במוחם עדיין לא התפתח.

ההבנה שקליפת המוח הקדם-מצחית מסיימת להתפתח רק באמצע שנות העשרים יכולה לסייע לנו להבין את גיל ההתבגרות באופן אחר לגמרי. הציפייה של ההורים שבגיל הזה ילדים יהיו אחראיים יותר, מחושבים ומווסתים מזמנת תסכול ואכזבות. הם אומנם גדולים פיזית, אך המוח שלהם עדיין לא סיים להתפתח. התקף זעם בגיל חמש עשרה נראה הרבה פחות חמוד מבגיל שלוש, אבל הוא מגיע מאותו מקום – המוח.

מחקרים מרתקים שנעשו לאחרונה ושבדקו את מה שמתרחש במוח בגיל ההתבגרות מצביעים על כך שלא רק שקליפת המוח הקדם-מצחית עדיין לא מפותחת, אלא שיש חלקים במוח שנהנים מפעילות יתר ומשפיעים על ההתנהגות, כמו החלק שאחראי על סיכונים וסיפוקים מידיים. מסביר הרבה, לא? אחרי שהבנו שלילדים יותר קשה לדחות סיפוקים ולהמתין בסבלנות מאשר למבוגרים, בואו נדבר על הדרכים שבהן אנחנו יכולים לעזור להם ללמוד לווסת את עצמם ולהירגע.

כשאנחנו נדבקים רגשית, אנחנו מאבדים את עצמנו

עכשיו כשהבנו שהילדים עוד לא אפויים לגמרי, הדבר הראשון שאנחנו יכולים לעשות זה לפתח מודעות לתגובות הרגשיות שלנו, או לכל הפעמים שבהם אנחנו "נדבקים" מהילדים ומתעצבנים מהעצבים שלהם.

הדבקה רגשית משמעה להידבק באנרגיה של אדם אחר, והיא קורית לכולנו על בסיס יומיומי. חשבו על הפעם האחרונה שפגשתם חברה והיא סיפרה לכם שקרה לה דבר מצחיק; אתם מיד נכנסתם למצב רגשי משועשע וייתכן שאפילו עלה לכם חיוך קטן על השפתיים. בהתאם, אם מישהו כועס עליכם בכביש, סביר להניח שתכעסו בחזרה גם אם הייתם רגועים לחלוטין עד לאותו הרגע. וזה קורה גם באינטרנט: כל מי שיצא לו להיגרר לוויכוח בפייסבוק על פוסט מסוים מכיר את האופן שבו תגובה כועסת וביקורתית גוררת אחריה הסלמה ושרשור של תגובות כועסות וביקורתיות.

הדבקה רגשית קורית לנו עם בני ובנות הזוג שלנו, ההורים שלנו, הקולגות שלנו, אנשים זרים לגמרי – ובוודאי עם הילדים שלנו. אם תשימו לב תוכלו להבחין שהורים וילדים נדבקים רגשית זה מזה על בסיס רגעי.

מצד אחד זו תופעה אנושית וטבעית שמוכיחה שאנחנו יצורים חברתיים שמגיבים לאנשים ומצבים; זו היכולת שלנו להזדהות, להרגיש כאב וסבל של אחרים, וזו הסיבה שחלקנו בוכים בסרטים או כשאנחנו קוראים ספרים. מצד שני, כמו כל תכונה או יכולת, יש לה גם צדדים אחרים. כשאנחנו נדבקים רגשית או חשים הזדהות עם אדם אחר, אנחנו מאבדים את עצמנו, את קור הרוח, ואת core הרוח. אנחנו נגררים אחרי הרגשות של אחרים ומתערערים כתוצאה ממצב הרוח שלהם.

התגובות של הילדים משקפות את האווירה שיצרתם בבית

קמת בבוקר לעוד יום בשגרה הלא שגרתית הזו. אתה שותה קפה במטבח ואז נכנסת הבת שלך עצבנית כי היא לא מוצאת את החולצה האדומה שלה. באופן אוטומטי אתה כועס עליה על כך שהיא עצבנית ונהיה עצבני בעצמך, למרות שלפני רגע עוד היית רגוע ולגמת בהנאה מהקפה. איך אתה נותן לילדה בת תשע לשנות לך את המצב רוח? אז מה אם היא עצבנית, למה אתה צריך להידבק בזה? אנחנו יכולים להבין את זה ברובד ההיגיון: אז מה אם הילדה עצבנית, אין סיבה שאדבק בעצבים שלה. המודעות למונח ״הדבקה רגשית״ וההבנה של מה שקורה לנו, ולמה זה קורה, היא התחלת השינוי.

איך אפשר להפוך להורה מודע שמתאמן ומצליח שלא להידבק רגשית? בשניות הראשונות עדיף לא להגיב אלא לנשום ולהירגע. אחרי שנשמנו, נרגענו והחלטנו שלא נגיב על כעס בכעס, יש לנו מבחר אפשרויות תגובה. אפשר לא לענות, להמשיך בענייננו בנחת ולתת לה להתמודד עם מציאת החולצה. אפשרות אחרת היא לענות לה ברוגע מוחלט. זה תרגיל נחמד שאתם יכולים להתאמן עליו: ככל שהילדים עצבניים, ככה אתם מגיבים ברוגע. בהתחלה זה קשה, אבל אחרי כמה פעמים זה נהיה כיף מאד ומרגישים תחושת סיפוק גדולה. מעבר לכך, גם הילדים נרגעים. כמה יכול ילד לריב עם עצמו? זה די משעמם כשאין תגובה מהצד השני.

אם אתם כנים עם עצמכם ובאמת רוצים לשפר את האווירה בבית, כדאי שתבחנו את ההתנהגות והתגובות שלכם; לא רק כלפי הילדים, אלא גם כלפי בת או בן הזוג שלכם, ההורים שלכם, הנהגים בכביש או השכנים. אם ביקשתם משהו והילד ענה לכם בכעס, תהיו כנים עם עצמכם ובדקו מתי אתם הגבתם כך אליו או לאדם אחר, בבית או בחוץ. יכול להיות שלא שמתם לב שאתמול כשהוא ביקש מכם משהו והייתם עסוקים בדבר מה, כעסתם עליו שיעזוב אתכם כרגע. אם זו הייתה התגובה שלכם, זה רק הגיוני שתקבלו ממנו את אותו היחס. לכן, אם בעקבות מה שקראתם פה החלטתם לנסות להגיב באיפוק והוא בתגובה צעק עליכם עוד יותר, אל תתייאשו. קחו בחשבון שאתם יוצרים עכשיו דפוס חדש שייקח זמן להטמיעו. אם הילדים שלכם התרגלו לצעקות, איומים ועונשים, ייקח לכם זמן לשנות את המצב ואת האווירה. קצב השינוי תלוי גם בגיל הילדים ובעקביות שלכם.

כשהתחלתי את התהליך אצלנו בבית, הבת שלי תמר הייתה בת שש. בפעמים הראשונות שהגבתי באיפוק, בסבלנות ובאמפתיה, היא הסתכלה עליי בחוסר אמון ובמבט שאמר: "אני לא קונה את זה. עוד מעט תחשפי את פרצופך האמיתי ותכעסי עליי כמו תמיד, ותבקרי אותי. אל תחשבי שזה יעבוד לך, הנחמדות המעושה הזו". כשראיתי את המבט שלה נצבט לי הלב. הבנתי שיש לי עוד מה לתקן ולשפר ביחסים בינינו. הבנתי שבשש שנות חייה היא התרגלה לאימא שיש לה המון ביקורת, שמתמקדת בדרך כלל במה שלא טוב, אימא שכועסת בקלות. לקח לי חודשים אחדים לשנות את הדפוסים שיצרתי. ועדיין, נדרשת ממני מודעות ואימון יומיומי. קל מאוד להיצמד לשלילי, לביקורת, לכעס, לחוסר הסבלנות ולתסכול. קל מדי.

מדורה קטנה או גדולה? תלוי בכם

אם תשחזרו את דפוסי ההתנהגות שהם בעייתיים לדעתכם, ותנסו להבין מה שורשם, בוודאי תבינו שהם תמיד התחילו בקטן. במשפחות רבות מתפתחים מאבקים סביב נושאי אוכל, שינה, שיעורי בית, מריבות אחים, סידור החדר, מקלחות, זמן מסך וכדומה. בגיל צעיר זה יכול להיות גם סביב נושאים של גמילה מחיתולים או ממוצץ.

מכירים את ההורים האלה שמנסים לגמול את הילדים שלהם מהסיר ומנסים לחבב עליהם את האסלה על ידי זה שהם יושבים לידם בשירותים וקוראים להם שבעה סיפורים במהלך הקקי? זה דפוס שיהיה קשה להפסיק אותו. ילדים רוצים תשומת לב כמו כולנו, ואם הם מצליחים להשיג אותה באמצעות התנהגות מסוימת – הם כנראה לא יפסיקו.

כך, הילד כל כך נהנה מתשומת הלב והזמן שהוא מקבל מאימא או אבא שאין להתפלא שהוא בכל פעם מאריך את זמן השהייה בשירותים. אם זה המצב, אין סיבה לכעוס על הילד, הוא לא יצר את דפוס ההתנהגות. מה רצוי לעשות? להבין שנוצר פה דפוס בעייתי שצריך לשנותו.

רוב העימותים שלנו עם הילדים שלנו מתלקחים כתוצאה מהאימפולסיביות שלנו ומהרצון לפתור ולתקן במהירות. העימותים הללו מתחילים פעמים רבות בקטן, ואז כמו להבה הם יכולים או לדעוך לבד או להתפתח למדורה גדולה, תלוי בכם. ״בין הגירוי לתגובה ישנו מרחב. במרחב הזה טמונים החופש והעוצמה שלנו לבחור את התגובה שלנו", כתב ויקטור פרנקל. "בתגובה שלנו טמונים הגדילה והאושר שלנו.״

ד״ר יפעת מצנר-חרותי היא מנחת הורים בקבוצות ובקורסים דיגיטליים, ומנחת הפודקאסט ׳הורימובדים׳. בינואר 2020 יצא לאור ספרה ״הורות: קומדיה של טעויות מלאה בכוונות טובות״ שניתן לרכישה דרך האתר שלה.