"ירו באבא ואמא, עכשיו אנחנו לבד"

בספר חדש "ילדי המלחמה – 1944-1948 ילדים מספרים על השואה" (הוצאת 'ספרי עליית הגג וידיעות ספרים'), מובאים מבחר מתוך מאות עדויות ילדים, אשר תורגמו מפולנית, יידיש, גרמנית ורוסית ונשמרו מאז בארכיון של המכון ההיסטורי היהודי בוורשה. עדויות אלו מצטברות לכלל תמונה נרחבת ועשירה על קורותיהם, התנסויותיהם ועולמם של ילדים יהודים בשואה. הילדים, הנערות והנערים, בקשת שלמה של גילאים ורקעים שונים, מספרים, כל אחד בלשונו שלו, על הנעשה בגטאות, במחנות לעבודות כפייה ובמחנות השמדה. אלה ילדי כפר וילדי עיר, ילדים שהסתתרו במנזרים וילדים שחיו בגטאות, ילדים שלמדו בבית הספר וילדים שלא זכו לחינוך פורמאלי.

הם מתארים את הרעב, את תנאי הקיום הנוראים, את האקציות ואת הניסיונות למצוא מחבוא בגטו ומחוצה לו. הם מספרים על סכנת ההלשנות והסחיטות, על ההישרדות באמצעות מסמכים מזויפים, על נסיבות החיים בעליות גג, במרתפים ובבורות באדמה, על עזרה שנמנעה מהם, על תמיכה נועזת מצד יחידים או ארגונים, ועל המניעים וצירופי המקרים הייחודיים שהוליכו להצלתם. הם מגוללים זיכרונות מחייהם בערים, בכפרים ובמחנות פרטיזנים ביערות. והם מספרים גם על חוויות חיוביות: רגעים של נחמה, של שמחה על הסיוע הקטן ביותר, האהבה למושיעיהם הפולנים הנוצריים, ובהם יחידים ומוסדות הכנסייה הקתולית בפולין.

עוד כתבות בערוץ בית ומשפחה:

איך עונים על שאלות נפוצות בנושא יום השואה?
תיעוד מרתק: פענוח ציורי ילדים בגטו
ילדים בשואה: "אמא, כשיהיה לי לחם אשלח לך"

חלק מהעדויות ארוכות, חלקן קצרות וכולן מובאות כפי שנמסרו במקור, ללא עריכה, ללא סידור של השפה. גם ה'טעויות' שבספר הן טעויות כפי שנכתבו במקור.

55 העדויות שמופיעות בספר נבחרו מתוך 429 עדויות ילדים ומתוך סך כולל של 7,300 עדויות. את אלה אספו בתחילה שלושה ניצולי שואה שהבינו את חובת גביית העדויות במהירות האפשרית. החל מספטמבר 1944, בעיצומה של המלחמה התאספו עוד ועוד עדויות, על ידי עוד ועוד מתנדבים. הארגון גדל מאד והיו לו שלוחות בכל רחבי פולין. למתשאלים הועברה חוברת (שמצורפת לספר) ובה קוים מנחים לשאלון ילדים, אילו שאלות לשאול ובאיזה אופן לגשת לנותן העדות. המטרה של העדות הייתה בעיקרה חינוכית, פסיכולוגית, תרפויטית ושיקומית והערך ההיסטורי והתיעודי שלה ברור לכולם היום יותר מתמיד.

הנה כמה עדויות מתוך הספר:

"הגרמנים כל הזמן באו"

רחלה שְטֶרֶנְשיס, נולדה ב‑1932

"אבא שלי היה סוחר. היתה לנו חנות. היינו שבעה ילדים. אני ואחותי סוניה היינו הקטנות, ואחי הבכור היה בן 19. לפני המלחמה לא למדתי בבית הספר. ב‑39 ו‑40 היו סובייטים, ב‑41 באו הגרמנים. בחודשים הראשונים הם לקחו את הגברים לעבודה, ביניהם את האחים שלי שכבר לא חזרו. הגרמנים כל הזמן באו אלינו הביתה, כלומר, הם גם בזזו אותנו לגמרי. ופעם, אני אפילו זוכרת, הם רצו לירות בנו: הם הוציאו אותנו לגן והלכו לאסוף את יתר השכנים כדי לירות בכולנו ביחד. הצלחנו אז לברוח יחד עם ההורים.

"ב‑42 הקימו גטו. הקצו יום אחד למעבר. בגטו היה צפוף, סבלנו מרעב, כי החיים היו יקרים והיה לנו מעט כסף. גרנו שם כמה חודשים, אחר כך הגרמנים כיתרו את הגטו וירו ביהודים. מחוץ לעיר חפרו בור עמוק ולשם הביאו את היהודים שנורו. מאמא ברחה עם ארבעה ילדים. הסתתרנו כמה ימים בכפר אחר אצל איכרים. שתי אחיות שלי הלכו לאיכר אחר, כי לא יכולנו להיות ביחד, הגרמנים תפסו אותן שם וירו בהן. במשך כמה שבועות היינו עם מאמא בעליית גג. מאמא הלכה לחפש מקום מסתור חדש ונפלה לידיה של המשטרה האוקראינית, שזיהתה אותה ובו במקום הרגה אותה. אחר כך נאלצנו לעזוב את האיכר שלנו. אחותי הקטנה ואני הסתתרנו כמה ימים בתוך קש. היה לנו קצת אוכל.

"כך כל הזמן נדדנו מבית לבית במשך חודשיים. אני זוכרת שפעם הסתתרנו שוב בתוך קש. היה לנו קר נורא, האיכר ראה אותנו והוציא אותנו מהקש. הוא חימם אותנו אצלו בבקתה, נתן לנו אוכל וגם לישון שם בלילה. אחרי זה שוב הסתובבנו כמה ימים. בסוף הלכנו לראש המועצה וביקשנו שיוציא פקודה לירות בנו, כי אנחנו לא מסוגלות לסבול יותר. הוא לא הסכים, אבל הוא גם לא רצה לדאוג לנו, כי הוא פחד. היה לנו עוד קצת בד כחול למכנסיים. נָתַנוּ אותו לאיכרה אחת, אז היא קיבלה אותנו והרשתה לנו לישון אצלה חודש. בלילה הלכתי למכרים להשיג קצת אוכל. הבנים זיהו אותי והביאו אותי למיליציונר (שוטר אוקראיני, המתרגם) כדי שיירה בי. המיליציונר שאל על אמא, כי הוא מחפש אותה. אמרתי לו שהיא כבר לא בחיים, הוא נרגע ושיחרר אותי.

"החלטתי לצאת ולהמשיך לנדוד. את אחותי השארתי שם. היא בכתה, היא לא רצתה להישאר לבד, אבל אני בכל זאת השארתי אותה. אני לא יודעת למה עשיתי את זה... בעלת בית אחת קיבלה אותי לעבודה, אבל אחרי שבועיים היא שמעה שאני יהודייה וסילקה אותי. אני שוב יצאתי למרחקים, עד ששוב מצאתי בעלת בית שקיבלה אותי לעבודה. הייתה שם פרה אחת ו‑5 כבשים. עבדתי קשה בשדה, רעיתי את הפרה, ובכאב גדול שמרתי לעצמי את הסוד שלי. לפעמים בכיתי מאוד מרוב געגועים לאחותי והיו לי ייסורי מצפון, למה אני נפרדתי ממנה. סבלתי מאוד בגלל זה.

"הייתי בעבודה הזאת עד השחרור ואפילו נשארתי עוד כמה חודשים, כי אני כל הזמן פחדתי שאולי הגרמנים עוד יחזרו. הכרתי כמה נשים בעיר שהייתי מביאה להן מוצרי חלב מהכפר. לקוחה אחת שלי הייתה יהודייה, והתוודיתי בפניה שאני יהודייה. היא סיפרה את זה ליהודייה אחרת, שהסתתרה בשכונה שלי מתחת לרצפה וכך נשארה בחיים. ברחתי מבעלת הבית שלי, השארתי לה את הדברים שלי והלכתי לאותה גברת פְּרימַק (היהודייה). נשארתי אצלה שנה שלמה. במהלך אותה שנה עברתי עם האישה הזאת לגור ברוּבְנֶה. היה לי שם טוב מאוד, למרות שכל הזמן היו לי ייסורי מצפון שנפרדתי מסוניה, האחות הקטנה שלי. לפעמים מרוב ייאוש אפילו חשבתי להתאבד. יום אחד חברה שלי אמרה לי שאצל צ'כית אחת בכפר יש רועת צאן בשם סוניה, שהודתה שהיא יהודייה. נסעתי לכפר וחיפשתי מבית לבית צ'כים. בסוף מצאתי את סוניה. אני לא רציתי להודות שאני יהודייה, בשביל שלא יהרגו אותי. אני זיהיתי את סוניה וגם היא זיהתה אותי. ישנתי אצל האישה הזאת יחד עם סוניה ולמחרת לקחתי אותה איתי לגברת פְּרימַק, שהלבישה אותנו והאכילה אותנו, ואז לקחה אותנו איתה למערב, לפולין. מ‑45 אנחנו בבית הילדים בבְּיֵילְסְקוֹ".

"לא ידעתי למה הורגים יהודים"

לוּטֶק סְטָאוּבֶּר, נולד ב‑1936

"פאפא היה רופא שיניים. לפני המלחמה גרנו בקָטוֹביצֶה. אני זוכר, כשהמלחמה פרצה הפצצות עפו ואנחנו התחבאנו במקלט. אני זוכר עוד איך הגרמנים התחילו לגרש את היהודים מקָטוֹביצֶה לסוֹסְנוֹבְיֵיץ וגם אותנו. בהמשך אני זוכר איך היינו חייבים לעבור מסוֹסְנוֹבְיֵיץ לסְרוֹדוּלָה, לשכונה מכוערת כזאת. נכנסנו לחדר קטן, וביחד איתנו גרו שמונה אנשים. שם סבלתי מרעב, כי פאפא כבר לא היה שם יותר. השוּפּוֹס (שוטרים, המתרגם) לקחו אותו עוד בסוֹסְנוֹבְיֵיץ והוא לא חזר יותר. אחר כך מאמא התחילה לעבוד והיא השאירה אותי עם אחי הקטן אצל מכרים. מאמא קיבלה שלוש פעמים בשבוע חתיכת לחם וארוחת צהריים. את הלחם היא הביאה לנו.

"היה לנו רע. מאמא ראתה איך הורגים ילדים יהודים, ובגלל זה היא החביאה אותנו ללילה אחד אצל מכרה פולנייה. ביום השני היא שלחה אותנו עם מכר אחד לקוֹזי, לפולנייה אחת. שם החזיקו אותנו חצי שנה, אנחנו שיחקנו בחצר, לא סבלנו מרעב, אבל היה שם מלוכלך. יָשַנוּ בדיר, איפה שהיו חזירים. מאמא אמרה לנו שאסור לנו לספר לחברים בחצר שאנחנו יהודים, כי על דבר כזה המוות יחכה לנו.

"אני לא ידעתי למה הורגים את היהודים ופחדתי לשאול על זה. לאישה הזאת היה בן והוא לקח אותי לסְקוֹצ'וּב, לפְרַניָה שהייתה מכרה שלהם. אחי הקטן נשאר אצלם לבד. בזמן הזה אמא באה אלינו לעיתים רחוקות, היא היתה אולי 3‑4 פעמים. אצל אותה פְרַניָה גר גרמני אחד והוא לימד בבית הספר. שלוש פעמים ביום אני הבאתי לגרמני הזה חלב לבית הספר, והוא נתן לי חצוצרה במתנה על זה. היה לי טוב שם. לא סבלתי מרעב, אבל השכנים של פְרַניָה שאלו כל הזמן למה אני לא הולך לבית הספר, ובגלל זה שלחו אותי בחזרה לקוֹזי, איפה שאחי הקטן היה. הצטערתי שאני צריך לעזוב. אני לא רציתי, כי בשנתיים האלה היה לי טוב. אבל הבן של הסבתא הזקנה הזאת בא לקחת אותי והסביר לי שאני עוד פעם בסכנה שיקרה לי משהו רע. ואני לא הייתי טיפש, אני הבנתי מה הכוונה. אצל הסבתא הזקנה הייתי ארבעה ימים ואחרי זה נסעתי לקָטוֹביצֶה לחבר. אותו בן של הסבתא הזקנה. באותו יום מאמא הגיעה, אני שמחתי, היא לקחה אותי לרכבת ונסענו לליגוֹטָה, לגברת שֶפְּסוֹבָה. שיחקנו עם הילדים בלי שום בעיות, אבל כשהחברים רצו שאני אבוא איתם להתרחץ, הייתי עושה את עצמי חולה, ככה שהם לא יראו שאני יהודי כשנתרחץ ביחד עירומים. מאמא אמרה לי פעם שאף פעם אסור לי להופיע בעירום לפני אף אחד.

"אמא חיה כל הזמן בפחד, היו לה ניירות אריים, היא הייתה נוסעת לאחי הקטן שהיה בקָטוֹביצֶה אצל הגברת וֶבֶּל. אני זוכר איך בשנת 45 התחבאנו למטה ביחד עם הגרמנים במקלטים. הפצצות עפו, ואז אחרי כמה ימים באו הסובייטים. מאמא הכניסה אותי ואת אחי הקטן לבית הילדים בחוֹז'וּב, ושם אני נמצא עד עכשיו וטוב לי. מאמא גרה בקָטוֹביצֶה ומבקרת אותנו לעיתים קרובות".

"אבא נסע ולא חזר יותר"

מוּניוֹ אינְסְליכְט, נולד ב‑1935

"פאפא היה חקלאי אמיד עם יותר מ‑10 הֶקְטָר קרקע במרחק ק"מ אחד מהעיירה טְלוֹמַץ'. היינו ארבעה, ההורים, אחותי ואני. ברגע שהגרמנים הגיעו לעיירה, הם לקחו לנו את הכל ואחר כך עשו גטו. הם גירשו את כולם לגטו, אנחנו עוד איזשהו זמן החזקנו את עצמנו, בסוף גם אותנו גירשו לשם. את מאמא והדודה, לעומת זאת, שלחו לבית סוהר בסְטָניסְלָבוּב, ומשם לקחו אותן במכונית וירו בהן. האשימו אותן שהן רצו לברוח והסתירו את הסרטים (סרטי היד עם מגן דוד, המתרגם) מה שלא היה נכון.

"אנחנו גרנו בגטו חודש אחד, כשבערב האחרון ה‑O.D. (המשטרה היהודית בגטו, המתרגם) הודיעו שכל היהודים צריכים לעבור ולגור בַּמאפייה. המאפייה היתה גדולה. ה‑O.D. היו צריכים לגור ביוּדֶנְרָט. אבא ברח בלילה, ואני עם אחותי בבוקר. באותו בוקר הגיעו הגסטפו, לקחו את כל היהודים יחד עם ה‑O.D. והיודנרט, והעבירו אותם לסְטָניסְלָבוּב. שם ירו בהם. גם אלה שהסתתרו איזשהו זמן, מצאו גם אותם וירו בכולם. אף אחד חוץ מאיתנו לא נשאר.

"אנחנו הסתתרנו אצל בעלת בית אחת שהכרנו, שלפני המלחמה ובזמן של הסובייטים עבדה אצלנו במשק בית. היא הייתה מאוד ענייה, לא היה לה כלום חוץ מבית קטן. אחרי שהיינו שם שנה, בעלת הבית שלנו קיבלה דלקת ריאות. בזמן המחלה שלה האחות שלי והבת שלה בישלו לנו אוכל, ואחרי זה הבת שלה הביאה לנו את האוכל הזה למחבוא שלנו. המחבוא היה מתחת למרפסת, איפה שהיה החלק השני של הבית שלא היה גמור. המחבוא היה מוסתר בקש. פעם אחת, כשהיא הביאה לנו את ארוחת הצהריים ויצאה, היא עוד עשתה דברים בבקתה ומסביב לבית. אחותי חשבה שזאת היא שכל הזמן מסתובבת שם והלכה עם הצלחות לדירה. בדירה הייתה בחורה זרה. אחותי רצה מהר בחזרה למחבוא ובערב אנחנו ברחנו לשדה. פאפא הלך בלילה לחפש מקום אחר. בעלת הבית החדשה עבדה קודם אצל הדוד. היא הכינה לנו מחבוא בעליית הגג. אצל בעלת הבית הראשונה היה לנו טוב, היה לנו אוכל, אצל זאתי אנחנו היינו מורעבים. היא לא רצתה לתת לנו אוכל ואמרה והמציאה תירוצים שהיא לא יכולה להגיע אלינו.

"כשהסובייטיים כבשו בפעם הראשונה את טְלוֹמַץ', ברחנו לצֶ'רנוֹביץ ברומניה, כי אנחנו ידענו שהסובייטים ייסוגו. זה היה קו החזית, הגרמנים הפציצו כל הזמן וטְלוֹמַץ' נורא בערה. בצֶ'רנוֹביץ היינו חצי שנה, וכשהסובייטים הגיעו בפעם השנייה לטְלוֹמַץ' חזרנו ונשארנו עד עכשיו. אבא התחיל לסחור והיה לנו קצת יותר טוב. הוא כל הזמן נסע לסְטָניסְלָבוּב. פעם אחת הוא פשוט נסע לשם ו(לא) חזר יותר. בדרך התנפלו עליו תומכי בַּנְדֶרָה והם ירו בו ביחד עם עוד יהודי. עכשיו אחותי ואני הגענו לבד חסרי אונים לטַרְנוּב".

• יום השואה
• ילדים
• מלחמת העולם השנייה
• עדויות
• שואה