סיפור נולד באופן קסום ואניגמטי - הוא מתחיל מרעיון שמבזיק בראשו של הכותב. אבל מהיכן מגיע הרעיון? ממעיין זיכרונות, ממצוקה או מקושי רגשי, ממנגינה, מהשראה שמקבלים בחיי היומיום או מאמנות, ואפילו מהתערבות בין חברים. שלושה סופרים מכובדים שבאמתחתם יצירות נפלאות ועשירות בדמיון וקסם, מספרים על תהליכי היצירה שלהם, ועל מקורות ההשראה לספרים שכתבו.
דקלה קידר, סופרת ותסריטאית
("אמא נשארת בגן", "התנין העצוב והזבוב", "שלומצי כותבת יומן" ועוד)
מה היה מקור ההשראה לספר הילדים הראשון שלך?
"לעומת סיפורים אחרים שלי, שנולדו מתוך רעיון שהלך והתגבש לסיפור – ספר הילדים הראשון שלי, "אמא נשארת בגן" נכתב מתוך מצוקה אמיתית, שלא לומר אימה, שליוותה אותי מדי בוקר – כשבתי נעמי התקשתה להיפרד ממני בשער הגן. באופן די דומה, גם אני התקשיתי להעמיד פנים שזה נורמלי להיפרד מהיקר לך לשמונה שעות תמימות. אחרי שניסיתי על נעמי את כל הטריקים החינוכיים שאמורים להקל על הפרידה ולא עבד (לא עליה ולא עליי) - נותרתי בלי שום פתרון במציאות, אבל עם רעיון לסיפור. מה יקרה באמת אם אימא – אם אני - אשאר יום אחד בגן עם נעמי, מאחורי אפה של הגננת. אני חושבת שכבר אז ידעתי שמחכה לכולם קטסטרופה".
ספרי לנו על תהליך היצירה של הספר
"סיפורו של היום שבו אימא נשארת בגן עם נעמי, נכתב בתחילה כשהוא מתרחש ביומה הראשון של נעמי בגן החדש. במהלך העבודה הבנתי, שהבחירה הזו בעצם חותרת תחת מה שאני רוצה להגיד באמת – שפרידה היא לא דבר חולף או תלוי מצב כמו גן חדש. שפרידה קשה לא צריכה סיבה טובה. ההיפך. פרידה היא מצב טבעי ומורכב לשני הצדדים, וגם לא פתיר במיוחד. לכן, אין טעם לנסות ללכת נגדו או לפתור אותו. פרידה היא בסך הכול ביטוי לרגע שבו אנשים שאוהבים זה את זה צריכים לומר שלום. אז הבנתי עוד משהו - לפעמים התגשמות הפנטזיה שלנו היא סיוט. שתי ההבנות האלה מאוד שינו את הסיפור שלי. זו גם תשובה לכל מי ששואל – איך יכול להיות שעבדת על הסיפור הזה שנה שלמה?"
איך מתחיל סיפור העלילה שלך?
"אני אף פעם לא מתיישבת לכתוב בלי קצה חוט. ישיבה מול דף ריק היא מתכון בטוח לשיטוט בלתי מרוסן בין איביי למקרר. 'ההתחלה' יכולה להיות שאלה שמטרידה אותי, רגש מפתיע, או רגע שמחפש את דרכו לפתע כסיפור. לעתים רחוקות אשתף ברעיון עוד לפני שכתבתי אותו ובחנתי אותו בעצמי, אני משתדלת להפעיל סינון כדי לרחם על קרוביי. לפעמים סיפור שהתחלתי לכתוב בבטחה – מתברר כדבר אחר לגמרי שרציתי לספר, ולפעמים אני מגלה שהוא פשוט לא שווה כלום. הסיפור על החברות הבלתי אפשרית של התנין והזבוב, ספרי השני, למשל התחיל כסיפור מצחיק שסיפרתי לבנותיי לפני השינה. כשהתחלתי לכתוב אותו, הבנתי שאני רוצה לכתוב בעצם גם על חוויה עמוקה יותר המוכרת לי מילדותי – הוויתור על המרכז החברתי, ועל גילוי היכולת לכרות ברית בין אנדרדוגים".
מתי את כותבת?
"כשיש לי מה. הניסיון מראה שאם יש לי מה לכתוב, לא משנה מה עומד על סדר היום, גם בתקופה הכי עמוסה תמיד אמצא מקום ושעה לכתוב אותו. אם אין לי מה לכתוב, לא יעזור השקט, הזמן, או המקום האידיאלי לכתיבה. רק קניות באיביי (וגיחות למקרר כאמור) ייצאו לי מזה".
מתי ולמי את מראה את הסיפורים שלך?
"אני מראה את הסיפורים שלי בדרך כלל כשאני מגיעה לנקודה מסוימת שבה אני צריכה עזרה כלשהי. אחרי שעשיתי כל מה שיכולתי כדי להתקדם בטקסט עם עצמי, ואין לי יכולת להתבונן בו ממרחק, להבין משהו שעדיין לא ברור, או לקבל עוד זווית. אבל למען האמת – בתוך תוכי, כשאני מראה סיפור, אני רק רוצה שיגידו לי: "עוד לא קראנו כזה סיפור מדהים. זה פשוט מושלם!"
רינת הופר, סופרת ומאיירת
("איילת מטיילת", "חנן הגנן", "ענן על מקל" ועוד)
מה היה מקור ההשראה לספר הילדים הראשון שלך?
"ספרי הראשון, 'ציידת הנמשים' יצא לאור ב-95'. זהו ספר שירים שחלקים ממנו הופיעו שוב לאחרונה בפרויקט המוסיקלי והספר 'ענן על מקל'. הספר הורכב מחומרים שאספתי במשך תקופה ארוכה, אפילו ממדור שכתבתי בגיל 16 ל'מעריב לנוער' בשם 'פינת רינת'. השירים בו קשורים לילדות שלי בחולון, ונראה לי שאחריו הפסקתי לכתוב על הזיכרונות שלי כילדה, ויותר על הילדה שאני רוצה להיות".
כיצד מתרחש תהליך היצירה של ספרייך?
"אני לא מאמינה בהשראה או מוזה, אלא בעבודה עקבית ומתמשכת, באורח חיים של סקרנות, חיפוש ומחקר שמוביל מדי פעם לגיבוש של ספר. אני לא יושבת הרבה שעות ביום ליד שולחן הכתיבה, אבל משתדלת כל יום לכתוב או לצייר משהו חדש במחברות שלי. הן מאד עמוסות ומקושקשות ולא תמיד אני מצליחה לקרוא אותן אחר כך.
"כל ספר מסכם תקופה או נושא שעניין אותי. הספר 'ציפי וצוף' נוצר אחרי שנים של תצפיות על זוג צופיות שקיננו בחצר בית שגרנו בו. 'חנן הגנן' נולד מתוך השורה 'שסק משמש אפרסמון' שהתנגנה לי בראש אחרי שפגשתי כלב בשם שסק, ומתוך אהבה גדולה לגינון. 'יום של תום' ו'גלילונה' קשורים קצת לעבודות אוריגמי של בני. 'הגמד הגבוה והענק הנמוך' נכתב בזכות ריקוד מסובך שמתהפך מימין לשמאל, שלמדתי בשיעור מחול אירובי. בחורף אחד ראיתי חתול ישן מחוץ לגן של בתי בתוך קופסת נעליים שהייתה פעם סוכה קטנה, וכתבתי את 'שנה עם שני'. ב'מפלצת סגולה' ניסיתי ליצור מעגל אינסופי של תמונות ולבדוק אם קו הטוש שלי יכול להיות גם קו העלילה.
"עד היום הוצאתי 21 ספרים שכתבתי ואיירתי, וכולם נוצרו בתהליך די ארוך ומבולבל. הרעיון הבסיסי הוא אף פעם לא רק מילולי או רק צורני, אלא שילוב של שניהם, ואני תמיד קצת מציירת, קצת כותבת, קצת עושה כביסה, מדביקה דפים ושופכת הרבה צבעי מים עד שיוצא לי ספר. הציור תמיד מאט אותי, ביחס לסופר שרק כותב, וזה נותן לי זמן לחשוב שוב ושוב על הסיפור.
"המטרה שלי היא ליצור חיבור הרמטי וייחודי בין מילים ותמונות, כך שהן 'ישוחחו' ביניהן בדרכים מפתיעות. הטכסטים שלי יכולים להיות ממש לא ברורים כשקוראים אותם מבלי לראות את האיורים, וזה בעיני סימן טוב".
מתי את חושפת את הספר לקורא הראשון?
"בזמן העבודה אני לא מראה את הספרים כמעט לאף אחד, ולא 'בודקת' אותם על ילדים, כך שהעבודה שלי תמיד נשארת מאד אישית וכמעט סודית, עד לרגע הפרסום. לפעמים זה די מפחיד".
אפרים סידון, סופר, תסריטאי, סאטיריקן ומחזאי ("אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו", "מעלה קרחות", "בבה כבשת היומולדת" ועוד)
מה היה מקור ההשראה לספר הילדים הראשון שלך?
"להודות על האמת מקור ההשראה לספר הילדים הראשון שלי 'עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור' הייתה התערבות. היה לי חבר שהייתה לו הוצאת ספרים קטנה שספרי הילדים שפורסמו בה היו מבוססים על ציורים שהוא נטל, שלא לומר גנב, מספרי ילדים בחו"ל, פלוס טקסטים שהוא היה כותב לבדו. הציורים היו בדרך כלל של ציידים במכנסי עור ירוקים וכובעי נוצה, גבירות מפורכסות בשמלות מלמלה, או ילדים במכנסים קצרים עד הברכיים עם כתפיות. הטקסטים היו, במילים עדינות, די דביליים. למשל שיר הצייד: 'שיר אשירה שיר - רובה לי ואיר', (כנראה הפועל ירה בעתיד). הערתי לו שמילא הטקסטים, אבל לפחות שהעברית תהייה נכונה. והוא ענה לי משהו בסגנון, 'נראה אותך כותב משהו טוב יותר'. התערבנו על ארוחה במסעדה מזרחית צנועה שתוך שלושה ימים אני מביא לו ספר ילדים - וזכיתי. הוא כמובן לא פרסם את הספר. בשביל מה לו להשקיע בצייר, זכויות ותגמולים כשהוא יכול להמשיך להדפיס ספרים שלא עולים לו אגורה. מה שכן, הוא שילם על הארוחה במסעדה.
"וככה שכב לו הסיפור במגירה, עד לתקופת 'ניקוי ראש' באמצע שנות השבעים. אסתר סופר שהייתה אחראית על תוכניות הילדים בטלוויזיה מונתה לערוך סדרה חדשה לילדים בהוצאת 'כתר' ופנתה ליוסי אבולעפיה האנימטור הגאוני של 'ניקוי ראש', בהצעה לאיור ספר הילדים הראשון בסידרה, כל ספר שירצה על פי בחירתו. יוסי שלא הכיר כל כך ספרות ילדים, (הוא נולד ישר מבוגר) פנה אלי. לסיוע. הצעתי לו את 'עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור' וכך הפך הסיפור לספר הראשון בסדרת 'כתרלי'".
מה מניע אותך לכתיבה?
"האמת שלבד מן הסיכוי לזכות במנת חומוס ושישליק, כתבתי את הסיפור כסאטירה חברתית לילדים העוסקת ביתרונות הדמוקרטיה על פני שלטון היחיד. כאדם פוליטי בעל אידיאולוגיה ברורה, היה לי חשוב לעביר את עקרונותיי גם לדור הצעיר. כמובן, שלא מדובר על דעות פוליטיות מפלגתיות צרות, אלא בנושאים כמו דעות קדומות, היחס לשונה, דמוקרטיה מול שלטון דיקטטורי, מיעוט מול רוב וכו'. ואכן רבים מספרי עוסקים בבעיות חברתיות.
"ספרי הילדים שלי מחולקים לשלושה תחומים. חלק מהם ספרי סאטירה חברתית. (מעלה קרחות, אוזו ומוזו, הקרב הראשון בנחל קשישון וכו') חלק אחר הם ספרי הומור ו'נונסאנס' ללא שום כוונה חינוכית לבד מן הרצון להעלות חיוך. ספרים שלא ניתן לכתוב עליהם חיבור, 'מה התכוון המשורר'? שכן אין בהם שום מוסר השכל לבד מהומור, (שירים במיץ, שירים רעים לילדים טובים, כל האמת, חורני ועוד). בשנים האחרונות אני עוסק גם בסיפורים מהתנ"ך, (חמשת ספרי התנ"ך בחרוזים מ"בראשית" ועד שמואל ב", משלי משלי ) מתוך מגמה להנגיש את סיפוריו המופלאים של ספר הספרים לילדי ישראל, שעל פי המחקרים רואים בתנ"ך את המקצוע השנוא ביותר בביה"ס".
איך מתנהלת מלאכת הכתיבה שלך?
"תהליך הכתיבה שלי הוא מאד פרוזאי, אני לא מסתגר לא מחברים, לא ממשפחה ולא מתבודד בחדר עבודה. אני יכול לכתוב בכל שעה משעות היום ובכל רעש. שהייתי צעיר יותר נכתבו חלק גדול מספרי באוטובוסים - והיום במטוסים. בדרך הספור כבר יושב בראשי, אם כי במהלך הכתיבה נוספים, או נגרעים חלקים. אני מאמין בדראפט הראשון וכמעט איני משנה את הנוסח המקורי. את הטקסטים הראשוניים הראיתי לצורך התייעצות לילדי הפרטים. היום אני מראה ומתייעץ עם דני קרמן שאני רואה בו חבר ובעיקר עין מנוסה ואובייקטיבית".
ממי הושפעת?
"אני מניח שבספרי הילדים שלי הושפעתי מאד מאריך קסטנר, ד"ר סוס, נחום גוטמן, מנחם תלמי, לאה גלדברג ורבים אחרים. כבולע ספרים כפייתי בגיל הילדות וכקורא מהיר מאד, (לפעמים כמה ספרים ביום, כולל אישור של הספרנית להחליף 2 ספרים ביום) פגשתי לשמחתי במבחר הספרות העולמית והישראלית לילדים ופגישות אלה מלוות אותי עד היום".