ביום שישי האחרון שמעה שירה, תלמידת כיתה י"ב בתל אביב, את החדשות והבינה שהיא לא יכולה לחיות יותר במצב של חוסר ודאות, בלי לדעת איך ייראה השבוע הבא. הפתרון: מכתב אל חברי הכנסת.
"שלום, שמי שירה. אני בת 17 מתל אביב, בכיתה י"ב. אני באה בבקשה לפתיחת מערכת החינוך ובתי הספר. אני רואה את השפעות הסגר עלי, על חברי ועל משפחתי. רמת הדיכאון בשמיים, רוב החברים שלי בקושי יוצאים מהחדרים וכולנו תקועים כל היום מול מסך, אם זה בזום ואם זה בזמננו החופשי. אני תלמידה טובה, התעודה שלי משנה שעברה מלאה מאיות, אך השנה הייתה שאלה אם בכלל לגשת לבגרות. אין מוטיבציה ללמוד, אין מוטיבציה לצאת מהבית, אין מוטיבציה לצאת מהמיטה בכלל. מאז תחילת הסגר הראשון, כבר בשנה שעברה, התחילו לי קשיים בלימודים. אני סובלת מבעיות קשב וריכוז, כמו גם בעיות התארגנות, אני זקוקה נואשות למסגרת מסודרת וקבועה בחיי כדי לתפקד, שלא לדבר על ללמוד לבגרות. בדרך כלל אני מסוגלת להתמודד עם המכשולים האלה ועם השנים בניתי לעצמי דרכי למידה יצירתיות שיאפשרו לי ללמוד ולהתמודד. אך הסגר סגר את האפשרויות שלי, אין לי מספיק יכולת ריכוז כדי ללמוד בזום ואין לי מספיק מוטיבציה כדי ללמוד לבד.
"אני באה בבקשה לפתוח את בתי הספר ולתת לנו את מה שנשאר משנת הלימודים שלנו, ובמקרה שלי את מה שנשאר משנתי האחרונה. תנו לנו ללמוד בצורה מסודרת מול מורה ביחד עם החברים לנו, תחזירו לנו את מערכת התמיכה שבית הספר והחברים מעניקים. תודה, שירה".
"לא ידעתי אם תהיה על כך השפעה או אם יענו לי", אומרת שירה בשיחת טלפון עם mako ומספרת שאמה הייתה זו שהציעה לה לכתוב את המכתב. "היא יודעת שיש לי הרבה רגשות ומחשבות. כתבתי חוויה אישית שאני יודעת שהיא קולקטיבית כלפי הגיל שלי ומערכת החינוך. שלחתי להרבה אנשים, שלחתי להרבה חברי כנסת, לכל חברי ועדת החינוך של הכנסת. עופר כסיף ענה לי והוא אפילו הציע לארגן פגישת זום לתלמידים שזקוקים עם תמיכה".
שירה נשמעת בשיחה מתוסכלת ואפילו מיואשת מהמצב. "אי אפשר להמשיך לחיות במציאות הזויה שכזו. הסגר הזה פוגע בי ואני צריכה לעשות בגרויות. אני צריכה ללמוד יום יום ואני אפילו לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שהייתי בבית הספר. אני לומדת במגמה אמנות חזותית ואמורה להגיש השנה ולעשות תערוכה, ואיך עושים תערוכה לבד, ללא שום עזרה והכל מהבית?. לימודים עיוניים השנה לא למדתי בכלל רק בזום והייתי שמחה אם יחזירו את הלימודים בצורה מסוימת אפילו רק לבגרויות או לימודי ליבה, אולי כמה שיעורים לפני הבגרות, הכנה או הכוונה?".
שירה מרגישה לבד במערכה על אף שתלמידי י"ב רבים מרגישים כמוה ושותפים לתחושה. "הרבה ילדים אומרים כמה קשה להם, אני יכולה להגיד לך שלי מאוד קשה שאין מסגרת קבועה אני סובלת מהפרעת קשב וריכוז וקשה לי שאין מערכת קבועה שאני הולכת בשעה מסוימת וחוזרת בשעה מסוימת. אני רוצה שלא ישאירו אותנו לבד. אני רוצה לדעת שלמערכת החינוך באמת שומרת עלינו ואכפת לה מהציונים שלנו. מאוד חסר לי לפגוש את החברים שלי באופן יומיומי. אני נהנית בבית הספר אבל חסרה לי כל החוויה שלשבת בכיתה וללמוד בצורה מסודרת ובזום הרבה פחות מעניין.
"בזום מאוד קל לפספס את הלימודים ואפילו מערכת השעות משתנה. כל הזמן מוסיפים שיעורים, מתבטלים שיעורים, משנים שיעורים. מעין ג'אגלניג תמידי, התארגנות של כל יום מחדש, איזה שיעורים יש ואיזה מורה מגיע כן או לא, ומי מחליף וללמוד לבגרות ולהוציא ציונים טובים. אני גם לבד, קשה ללמוד לאורך זמן לבד, קל להיעלם מאחורי המסך, וזה שאין מפגש חברתי, למרות שהמורים נחמדים ומנסים לעזור, הם באמת בסדר אבל התחושות שלי הם לא קלות".
מה לדעתך צריך לעשות?
"כל אחד לומד שונה לכל אחד יש דרך לימודים שונה. גם אם יחזרו ללימודים צריך לדעתי שתהיה אפשרות בחירה. זה בסדר שיש חלק שנוח בזום פשוט אני חושבת שצריך להיות גם אפשרות חלופית שונה. לא נראה לי שהרבה ילדים מסתדרים בזום, לפי מה ששמעתי מחברים, לא מגיעים לבית הספר אבל מבחינת ציונים זה יהיה בעייתי בבגרויות".
מכתב שני
אחותה של שירה, יעל, תלמידת כיתה ו' כתבה גם היא לחברי הכנסת בצהרי יום שישי. "אני לא יכולה ככה, כל הנוער לא יכול. אנחנו לא יכולים לשבת מול מסך במשך 6 שעות ובטח שאנחנו לא יכולים ללמוד ככה. תנסו אתם לשבת כל היום מול הזום לומדים ומקשיבים. זה שוחק אותנו זה הורס אותנו מבחינה לימודית וכמובן רגשית. רוב הבני נוער שאני מכירה יש תסמינים של דיכאון, וגם לי. וזה רק ממשיך עד שזה יגיע לכיתות הקטנות, א-ב אני לא יכולה לדמיין איך זה להיות בתקופה הזאת בכיתה י"א- י"ב ולעשות בגרויות בזום אחרי שהם לא למדו כבר שנה וחצי. אתם קוראים לנו דור העתיד אבל אז אתם שוחקים אותנו, הורסים אותנו, שוברים אותנו וחונקים אותנו, אני לא מבינה איך אתם מצפים מתלמידים גם בכיתה א' להיות בזום אני מבקשת מכם, דור שלם מבקש מכם תחזירו את הלימודים".
"זום זה לא מסגרת שאתה יכול ללמוד ממנה", מוסיפה יעל. "אי אפשר ללמוד שש שעות ואתה לא יכול להקשיב, אחרי 10 דקות זה כבר לא עובד וזה מפריע לי שלא מחזירים אותנו ללימודים. אני לא למדתי דבר כמעט כבר כמעט שנה, רק שבוע פה או שם מדי פעם, אני לא חושבת שמקבלי ההחלטות מבינים את הדברים האלו, את הקושי שלי והייתי רוצה שידעו שאם קוראים לנו דור העתיד, צריך להשקיע בנו ולא להפקיר אותנו. שוכחים אותנו ושוברים אותנו. אני יכולה להיות מאוד עייפה למרות שאני ישנה תשע שעות, אני יכולה לבכות שאני צריכה לקום לזום וזה לא קורה בדרך כלל".
"הממשלה הטילה מגבלות קשות ובלתי סבירות, אך לא עשתה דבר כדי לסייע לתלמידים להתמודד עם המצב", אומר ח"כ כסיף (הרשימה המשותפת), שהגיב לשתי הבנות. "גם לאחר שנה של קורונה - אין למשרד החינוך כל תכנית או פתרון. כל ניסיון של ארגוני ההורים, המורים, אנשי מקצוע וחברי הכנסת לפעול מול שר החינוך נתקלו בסרבנות ויוהרה. גלנט החליט לא לעשות דבר, והנזק לבנות ובני הנוער בל יתואר".