מתבגרים עם הפרעת קשב או לקות למידה, נוטים לפתח דימוי עצמי נמוך, יותר מאשר אחרים. הסיבה לכך היא שבמשך חייהם רובם הספיקו לחוות רצפים של כישלונות, ונזקקו לעזרה צמודה ולתיווך כדי לעמוד במטלות השגרתיות שעמדו בפניהם. לכן, כהורים לילד עם קשיי קשב או למידה יש לנו תפקיד משמעותי וכפול: מצד אחד יש לנו משקל רב ביצירת ה'אידיאל' שאותו חווה המתבגר, ומנגד יש לנו כוח להשפיע על האופן שבו המתבגר תופס את עצמו ביחס לאותו אידאל.
תחפרו פחות, פרגנו יותר
כהורים אנחנו פועלים מתוך כוונות טובות ומתוך רצון כן ואמיתי להעניק לילדינו את הטוב ביותר, אך דווקא מכך נובעת לא אחת התנהגות הורית שיש בה סתירה אמיתית: מצד אחד עומדות דאגה והגנת יתר, ומהצד השני – ביקורתיות, שיפוטיות, כעס ודחייה. התוצאה היא מערכת יחסים משובשת בינינו לבין המתבגר, שרק מגבירה את הפגיעה בדימויו העצמי.
כשמדובר בילד עם קשיי למידה או קשב, לסתירה הזו יש פן נוסף: אנחנו פונים לאבחונים, מעניקים עזרה לימודית באמצעות שיעורים פרטיים, משלבים טיפולים פרה-רפואיים, ומארגנים לילד את הלמידה. אלה הם לכאורה כל המעשים החינוכיים הנכונים, ולעתים קרובות הם אכן מובילים לכך שנאפשר לילד לצלוח את הלימודים ב’הצלחה מסוימת’. אך מהו מחיר התהילה? המחיר הוא ירידה משמעותית בערך העצמי, מכיוון שהמסרים המועברים לילד מתוך אותה כוונה טובה היא שהאידאל הוא "הצלחה בלימודים", אבל למעשה הוא מאוד מאוד רחוק מאותו אידיאל ולכן אנחנו מנסים "לתקן" אותו. אז איך בכל זאת נוכל לתרום לשיפור דימויו העצמי של ילדנו המתבגר?
1. דעו לזהות דימוי עצמי נמוך: מתבגרים חסרי תחושת ערך לא תמיד מבטאים זאת ישירות. אולם ישנם ביטויים לא ישירים המרמזים על דימוי עצמי נמוך ועל תחושת חוסר ערך, כמו נטייה לליצנות, אגרסיביות, הימנעות או דחייה של משימות קשות או מורכבות, הכחשה, צורך בשליטה.
2. צרו עבור הילד אידיאל חדש, שאינו בתחום האקדמי: לתוך האידיאל שאתם מעבירים לילדכם, חשוב שתיצקו גם יחסים בין אישיים ותכונות חשובות, כמו התמדה, תבונה, יצירתיות, כישורים ספורטיביים. רובנו יודעים מהי מידת החשיבות שיש לכל אלה בעולם האמיתי, אך לא תמיד טורחים לשקף זאת לילדינו.
3. שתפו את הילד בקשיים שלכם: השתדלו לשקף לילד דמות של בוגר ריאלי. למשל: "גם לי קשה לקום בבוקר", או "גם לי קורה שאני דוחה משימות חשובות במקום העבודה ומקבל ביקורת".
4. התייעצו עם ילדכם במגוון תחומים: אנחנו מרגישים מועצמים כשמישהו מעריך את דעתנו ומבקש אותה. האם אנחנו מצליחים להעניק לילדינו את ההזדמנות הזו? ילדינו לקויי הלמידה והקשב עשויים להבין בתחומים רבים כל כך – באופנה, במחשבים, במוזיקה, ועוד. התייעצות עמם תעלה באופן משמעותי את תחושת הערך שלהם.
5. עודדו ופרגנו: בדקו את עצמכם - כמה מתוך 100 אינטראקציות שלכם עם המתבגר מופנות לביקורת, וכמה לפרגון? כמה מתוך מעשיו החיוביים נתפסים בעיניכם כמובנים מאליהם? אנחנו משקיעים כל כך הרבה זמן ואנרגיה ב"לכוון זרקור על השלילי", עד שהמתבגר שלנו מפנים את הביקורת – אך בלי שהוא יכול לעשות עמה דבר. דווקא כיוון זרקור על נקודות החוזק של המתבגר עשוי להעניק לו כוחות ומוטיבציה להתמודד עם הקשיים. לכן, תמיד עקבו אחר ההתקדמות של ילדכם ביחס לנקודת ההתחלה ולא ביחס לנקודת הסיום. וכך תעודדו אותו בכל שלב, גם אם הוא עדיין רחוק מהמטרה הסופית.
6. הראו לו שאתם סומכים עליו: מצאו כמה שיותר הזדמנויות לשדר לילדכם שאתם סומכים עליו, באמצעות מעשיכם. אתם סומכים עליו שהלימודים חשובים לו, שהוא יגיע בזמן לשיעור הפרטי, שהוא מסוגל לתבוע את זכויותיו מול צוות בית הספר, ועוד. כשאנו "עושים עבורו" את מה שהוא יכול לעשות בעצמו, אנחנו למעשה משדרים לו כי איננו סומכים עליו שיצליח בכוחות עצמו.
7. אתרו נקודות חוזק וזמנו לו הצלחות: מצאו את נקודות החוזק של ילדכם ואת המקומות שבהם הוא יכול להצטיין, וספקו לו הזדמנויות רבות לבטא זאת.
8. אל תקטרגו, הושיטו עזרה: זהו אולי הדבר החשוב ביותר – אתם מכירים היטב את ילדכם, ויש להניח שאם הוא התקשה לבצע משימה בעבר הוא ימשיך להתקשות לבצעה גם בעתיד. לכן, אל תבקשו ממנו שוב ושוב לזכור דבר מה או ללמוד למבחן, או להכין לבד את שיעורי הבית. אם הוא נוהג לשכוח, או מתקשה לשבת ולמלא את מטלותיו הלימודיות, יש להניח שההימנעויות הללו יושבות על קושי מסוים. אז במקום "לחפור", נסו לשאול אותו: "מה יכול לעזור לך?", או "איך אנחנו יכולים לסייע לך?". באופן הזה תהפכו לשותפים של המתבגר, ולא למקטרגים שלו, ותוכלו להושיט לו עזרה אמיתית.
* הכותבת, שני נחשון, היא מחנכת ומנחת הורים, מורים, צעירים ובני נוער להתמודדות עם קשיי קשב ודחייה חברתית.
>> מתוך "עשר פלוס"- מגזין להורים למתבגרים שעוסק בגיל ההתבגרות