אנחנו אמנם חיים ב-2017 אבל יש עדיין מוסכמות מגדריות של צבעי בגדים ומשחקים. רוב הילדים מתאימים את עצמם לנורמות החברתיות, מעט מביניהם בועטים בהן, וההורים בדרך כלל בוחרים אם להתיר לילד לנהוג כרצונו או להגביל אותו. אך מה עושים כשילד מגלה סקרנות ורצון להתלבש בבגדי בנות, ובאותה עת מתבייש בכמיהה שלו, סוגר מאחוריו את הדלת ופוחד שהעולם יגלה?
מאז ומתמיד היו אנשים שהפרו את הנורמות המגדריות. אם בעבר החוקים לגבי הנזילות בין המגדרים היו מאוד נוקשים, אנחנו חיים היום בדור שלפחות בחלקו מאפשר גם לילדים לנוע בתוך המנעד הזה, ויש בינינו לא מעט ילדים שאוהבים ללבוש את הבגדים של בני המין השני ולשחק במשחקים שלהם. חלקם עושים זאת כחלק מבדיקת גבולות שגרתית, שמקבלת מענה ונכחדת ויש כאלה שההתנהגות הזו היא עקבית אצלם, בכל אופן מדובר בלא יותר מאחוז אחד באוכלוסיית הילדים. אך ברוב המקרים בן אשר רוצה ללבוש בגדי בנות יבלוט יותר ועשוי לעורר יותר תגובות מהסביבה, לעומת בנות שישחקו במשחקי בנים או שילבשו בגדי טום בוי.
לדברי שרון צונץ, פסיכולוגית חינוכית מומחית להורים וילדים, ומדריכה למיניות בריאה, נטייה מינית היא מולדת ותורשתית, ולמרות כל הספקולציות סביב הנושא, לסביבה בכלל ולהורים בפרט אין מה לעשות עם זה: לא לעודד ולא להכחיד את הנטייה. "הורים סוחבים עליהם אחד משני סוגי רגשות: או שהם מבועתים ועושים הכול כדי למנוע את הנטייה המינית, או שהם זורמים איתה ומקווים שהיא תיעלם כמות שבאה. לפעמים הם מנסים לעשות פעולות מנע כמו לכעוס על הילד או לבייש אותו ולהגיד לו שככה לא מתנהגים, כאמור זה לא מה שישנה את המצב", אומרת צונץ ומדגישה שהדבר הכי חשוב הוא היכולת להשפיע על הרווחה הנפשית של הילד והמבוגר שהוא יצמח להיות.
לאפשר או להגביל? זו השאלה
"התפקיד שלנו כהורים הוא להציג את הנורמות החברתיות כדי שהילדים יוכלו להסתגל לחברה ולהיות חלק ממנה, ובעתיד להנחיל לדורות הבאים את הערכים הללו. הורה מתירני לא עושה חסד עם הילד שלו, כי אם הוא נותן לילד לעשות מה שהוא רוצה, כמו לדוגמה לתת לבן לשים לק, או ללבוש שמלה, הוא חושף את הילד שלו לתגובה קיצונית מהסביבה כמו לעג, ולפגיעה אפשרית.
אבל גם במקרים אלו קיים שביל הזהב – כאשר מדובר בילד אשר הגיע לגילאי 5-6 הוא כבר מודע ליחסי הכוחות ותגובות הסביבה. אפשר לכבד את הרגשות שלו ולהסביר לו, שאנו ההורים מבינים שמה שבא לו זה ללבוש לדוגמה שמלה למפגש עם חברים או לגן, אך אנו מציעים לו לא לעשות את זה כרגע אלא לשמור את השמלה לזמן שאנחנו בבית. רצוי להסביר לו שילדים לא מקבלים את זה יפה והם יכולים לצחוק עליו".
הבן שלי אוהב ללבוש את השמלה של אחותו. מה זה אומר?
כשהעלינו את הסוגייה בפני אימהות במאמאזון, לא מעט מהן תמכו בהימנעות מתגובה וזרימה עם רצון הילד. חמי סיפרה שבאחד הימים בנה בן ה-5 לבש שמלה, הציץ לראות איך היא מגיבה, וכשראה שלא מגיעה ממנה תגובה, שיחק, ו"השתחרר מזה".
ורה כותבת: "הבן שלי אומנם בן שנתיים ואוהב ללבוש כל הזמן את השמלה של אחותו. מה זה אומר? אין לי מושג, ואם זה אומר משהו על העתיד אני אוהב אותו בכל מצב, בלי תנאים ואתן לו להרגיש הכי בנוח".
שרית מספרת שאצלה זה הפוך: "הילדה שלי בת 4, היא טום בוי : אוהבת מכוניות וספיידרמן. אצלה בגן זה לא מקובל בקרב הילדים והם שואלים. היא אוהבת ללבוש תחפושת של ספיידרמן בבית, ולא אכפת לנו מי רואה. כששואלים אותי למה? אני אומרת שמותר, זה לא רע וזה מה שבא לה".
צונץ מציינת שכאשר הילד דואג וחרד לתגובות הסביבה, הוא הפנים למעשה את הביקורת של החברה כלפיו. לכן צריך להעביר לו את המסר שזה בסדר לעשות את מה שהוא רוצה בבית, בדל"ת אמותיו, ולא צריכה להיות לו סיבה לדאגה, ושאין צורך לסגור את הדלת או להתבייש בזה. "צריך לחשוב על הזהות המינית הבוגרת שלו – שלא יחבר את המיניות והתפקוד המיני שלו, בין אם הוא סטרייט או גיי, לרגשות של אשמה, בושה והסתרה", מוסיפה צונץ.
חשוב לזכור גם את ההקשרים החיצוניים והנסיבות שבהם הילד גדל. לפעמים בן שגדל עם מספר בנות בבית, מחקה את ההתנהגויות החברתיות הנשיות שלהן. הוא יכול להצטרף למשחקים בשיער או בבובות לא בגלל נטייה מינית אלא כי הן קרובות אליו, והוא משתף פעולה עם המשחקים המגדריים שלהן. יש מקרים שבהם עובר מסר בבית או קיימת תחושה שאחד מהמינים מועדף יותר על פני בני המין השני, או שיותר כדאי להיות גבר או אישה. המסר יכול מועבר מההורים או המשפחה המורחבת. "יש לי כמה מטופלות בנות שאמרו שאם הן היו יכולות לבחור, הן היו נולדות כבן. במהלך הטיפול התברר כי כל אחת מהן הפנימה שלהיות בן זה יותר מוערך ומוצלח, ובכלל כך יהיה פחות קשה בחיים. חלקן היו בנות שנחשפו לתהליכים נשיים קשים הקשורים בלידות מורכבות, ומצבי חיים שהעבירו להן את המסר שלהיות בת זה פחות שווה. המסר הזה יכול להיחקק בזיכרון כמשהו טראומתי ואז בנות כאלה יירתעו בעתיד מסממנים נשיים", מוסיפה צונץ.
"העבירו לילד מסר שהוא נפלא כמו שהוא"
ד"ר אילנה ברגר, משפטנית ומנהלת המרכז למיניות וזהות מגדר, המלווה את הקהילה הטרנסג'נדרית בארץ מעל 25 שנים, סבורה שיש להעניק לילד תמיכה מוחלטת, ולאפשר לו בפרטיותו ובמרחב הבטוח שלו, לחקור את ביטויי הג'נדר שלו , על מנת שיוכל לבדוק מה הוא רוצה ומי הוא באמת, ובעיקר להעביר מסר של אי הסתרה ואי בושה. "הלבוש הוא ביטוי חיצוני לחוויה פנימית. העובדה שהילד מאמץ התנהגויות או לבוש שהחברה לא מקבלת או נותנת לגיטימציה, באה לבטא את הצורך שלו בביטוי מגדרי שיכול להיות שימוש בשפה או לבוש. לחוויה הפנימית והאותנטית של הילד יש צורך בהכרה או לגיטימציה. העובדה שהוא מתבייש במעשיו היא כנראה משום שהפנים עיקרון או מסר המארגן את הזהות שלו סביב בושה. ההורים צריכים להעביר לו מסר שהוא נפלא כמו שהוא, ומה שהוא עושה זה בסדר גמור. עצם זה שיתנו לו להתלבש בחדר כרצונו, ושיאפשרו לו אם ירצה, לקנות דברים שמשויכים לנשים, יעביר לו מסר שההורים שלו תומכים בו ולא מתביישים בו".
ובאשר לסביבה, מסבירה ברגר כי יש לבדוק עם הסביבה של הילד (ההורים ומערכות חינוך) מה מתאפשר ומה לא ולקחת בחשבון סיכונים, אם הוא עיקש זה אומר שהוא מרגיש שהוא לא רוצה להסתיר את הזהות ולתת לה ביטוי במרחב הציבורי, בסוגיה כזו צריך לקחת את כל הנתונים ולעשות החלטה שהכי טובה לילד ולמשפחתו. מכל מקום, כל מקרה לגופו.