ילדים לא הגיעו לעולם במטרה להפריע, ילדים לא רוצים להיות "רעים". ילד שאימץ התנהגות רעה – הוא ילד שרע לו.
חלק מהילדים מתנהלים בבית הספר בדרך שאיננה הולמת: הם מקללים, דוחפים, מתחצפים או מרביצים. התנהגות זו אינה מקובלת, ויש לטפל בה. אלא שהדרך של השעיה אינה מספקת פתרון אמיתי לבעיה, ואף מחריפה אותה.
במקום להשעות, להשהות - המתנה לצורך הפעלת שיקול דעת, חשיבה מעמיקה ובניית תוכנית מותאמת אישית. השהיה תאפשר לטפל גם בבעיה האמיתית (הכאב של הילד) ולא רק בבעיה המוצהרת (הוא שוב הרביץ).
למה ילדים נוקטים באלימות בבית הספר? ילדים שמשתמשים באלימות הפנימו שפה כוחנית. לדעתם, קושי, תסכול, בעיה – פותרים באלימות. כאשר אנו מענישים אותם – אנחנו גם מחזקים את השקפת עולמם וגם תורמים להסלמת הבעיה.
"עונשים הינם תמיד בלתי יעילים. עונש רק מאשר את תפיסת העולם 'האחרים הם נגדי!' (אדלר, "אתה וחייך")
כאשר הורים משתמשים בדרך כוחנית הילד קולט גם את המסר הגלוי (מענישים אותך) וגם את המסר הסמוי – שימוש בכוח במטרה להכניע הוא לגיטימי.
חלק מהילדים שנוקטים בדרכים כוחניות בבית הספר, הם ילדים שחווים בביתם הפעלת כוח. למשל: ההורה לוקח את הילד בכוח לחדר, ההורה צועק על הילד וכדומה.
המטרה של הורה הנוקט בכוח היא הכחדת התנהגות שאינה רצויה (הילד לא שומע בקולי). אינה רצויה למי? בעל הסמכות, אשר דורש ציות ובידיו גם הכוח להפעיל סנקציות.
ילד הגדל תחת משטר של עונשים מתנהל מתוך פחד, מתוך רצון להימנע מעונש, מתוך רצון לשאת חן, ולא מתוך הפנמת ערכים. יתכן שהוא ישקר כדי להימנע מעונש. יתכן שהוא יהיה ילד מרצה – והריצוי נושא עימו מחירים כבדים. לנו, ההורים, אין שליטה על הדרך שבה יבחר הילד להתמודד עם עונשים.! יש לנו שליטה על עצמנו – להחליט לא להעניש.
עונשים ופרסים נועדו לאילוף. בני אדם הם יצורים בוחרים.
חלק מההורים אינם רוצים להעניש כי הם מודעים להשלכותיו של העונש, ואז הם מגייסים לעזרתם שמות יצירתיים כמו "פינת חשיבה" או "פסק זמן". אך גם כאן ההורים מפעילים כוח.
הורים מענישים ילד כדי "ללמד אותו". אולם הענשה פוגעת בתחושת הערך, כי היא גורמת לילד להבין שניתן להכניע באמצעות כוח.
בנוסף, עונשים מחבלים במערכת היחסים. כדי לשתף את הוריו הילד זקוק להרגשה שמקומו מובטח, שהוא חלק, אהוב בכל תנאי. הורים שמענישים את הילד אינם מאפשרים לו לראות בהם דמות מכילה ומקבלת.
גם ילדים מפונקים, כאלו שאינם משתלבים חברתית, או ילדים בעלי לקויות למידה שאינן מאובחנות ואינן מטופלות עלולים לבטא את מצוקותיהם בדרכים כוחניות.
ילד שנוקט באלימות בבית הספר הוא ילד שקורא לעזרה. כאשר ילדים נוקטים באלימות, עלינו להבין שהם נקלעו לרצף של חוויות מייאשות. הם מתנהגים כך, כי הם מרגישים לא שייכים. במקום להבין את קריאת המצוקה ולתת מענה הולם, המערכת מענישה. הילד הנענש מבין - אני לא רצוי פה, שוב השעו אותי. הוא צובר זעם, ואת הזעם הוא יפרוק.
מה יכולה וצריכה לעשות מערכת החינוך?
עלינו לעשות כמיטב יכולתנו, כדי לגדל ילדים שמרגישים שייכים לחברה, לקהילה. נקודת המוצא היא כי הילד רוצה להרגיש שייך – רוצה להרגיש במיטבו בבית הספר, בבית, בתנועת הנוער ובכל מקום אחר. אם הוא מרביץ הרי שאינו מרגיש שייך.
עיקר החינוך של ילדינו מתקיים בתא המשפחתי, מחוץ למסגרות של מערכת החינוך. על ההורים מוטלת החובה להבין מהם הצרכים של הילדים, ולתת להם מענה הולם. ללמוד ולהפוך למומחים בתפקיד חיינו – ההורות. לא לפנק את הילדים, כן לפתח אמפתיה. ילד מפונק צריך ללמוד להכיל תסכול, להתחשב, להיות אמפתי. ילד כוחני צריך ללמוד להתנהל לפתור קונפליקטים בדרכי נועם, ולא בדרכים כוחניות. ההורים צריכים ללמוד וליישם דרכי חינוך, המאפשרות תהליכים אלה.
במערכת החינוכית – נזכור כי ילדים מפריעים הם ילדים שעסוקים בכאב שלהם, ושואפים "להחזיר". כאשר בית הספר משעה, הוא מחזק, כאמור, את השקפת העולם שהוא שואף להכחיד.
במקום להרחיק ילדים מפריעים, נבנה תוכנית, שבה יקחו חלק ההורים והצוות החינוכי. במקום לדבר בשפה כוחנית, נזמין את הילד להרגיש ולהיות חלק מהמערכת: מוערך, אהוב, רצוי. נלמד את הילדים להיות חזקים. נדגים, כי כוח היא מילה נהדרת: יש לך כוח – בוא, תנצח את הכעסים שלך, תנהל את ההתנהגות שלך. נלמד אותו כיצד להתמודד עם תסכול..
אורית רוזנבוים היא מחברת הספר "תפקיד חייך" ומרצה בכירה במכון אדלר