אנו חיים בחברה שבה המוות והשכול מהווים מוטיבים עיקריים - לעתים אף יתר על המידה. הנכס המשמעותי ביותר של תקופת הילדות המוקדמת הוא התום והיכולת הטבעית של הילד לחיות ב׳בועה׳ של כאן ועכשיו. מדובר ביכולות שחולפות ואובדות ככל שאנו מתבגרים, ומוטב שלא נגזול מהילדים את חלון ההזדמנויות הקצר כל כך שבמהלכו הם עדיין מנותקים מהחדשות ומכל מוראות העולם. בהמשך הדרך יהיו מספיק שנים שבהן ניתן יהיה להגיע לתוצרים חינוכיים משמעותיים עם בני הנוער בנושא השואה.
בימים אלה, הורים ומחנכים רבים מתמודדים עם השאלה אם לדבר עם ילדיהם על השואה, ואם כן, כיצד להציג בפניהם את הנושא. מצד אחד, חשיבות הנושא ברמה הערכית והלאומית מובנת, ומאידך, אין ברשותנו הנחיות ברורות לגבי מידת הפירוט הנכונה לכל גיל, ואיזה מידע נכון לחשוף בגילים צעירים.
בכל הקשור להוראת זכרון השואה בגילים הצעירים, אני סבור שעלינו להתמקד בפן החיובי ולא בשלילי. למשל, הדגשת ערכים כגון שוויון, סובלנות, קבלת האחר, הגשת עזרה למי שבמצוקה – וזאת בניגוד לעיסוק במונחים כגון אלימות, השמדה או גזענות. בנוסף, יהיה נכון יותר להשתמש בסיפורים ובדוגמאות שאינן מתארות באופן ישיר את אימת השואה. כך למשל, ניתן ללמד ילדים לבטא תחושות של פחד ולהתמודד עימו בעזרת סיטואציות המבוססת על דמויות מונפשות שהם מכירים מעולם הפנטזיה.
יחד עם זאת, בימינו אין דרך אמיתית למנוע מילדים להיחשף לטקסטים בעל פה ובכתב, לתמונות ולקטעי וידאו, העוסקים בשואה. כשהדבר קורה, יש לשוחח עם הילד ולהבין למה בדיוק נחשף ומהן מחשבותיו. בדרך כלל ההתייחסות תהיה קונקרטית לאדם או לאירוע מסוימים ועלינו להגיב בהתאם, משמע, לא להפיל על הילד את כל ׳התיק׳ של השואה ומשמעותה, אלא להתייחס ספציפית לסיטואציה שהוא העלה ולנסות להשיב עליה בצורה כנה אך מימימלית ככל האפשר וללא הצפה של פרטים מזוויעים, ובעיקר, להרגיעו בכך שמדובר באירועים שקרו מזמן ובארץ רחוקה וכבר הסתיימו, ואילו עכשיו, כשיש לנו מדינה וצבא משלנו, אנו מוגנים יותר.
בנוסף, עלינו לא רק לענות לשאלות, אלא ליזום מראש תשובות כלליות, והבהרות, עוד לפני שהילדים שואלים, הן ביום השואה והן ביום הזיכרון. כדאי למשל להכין את הילדים מראש לצפירה, להדגיש שלא מדובר באזעקה, להסביר מה עומד לקרות במהלכה (אך לא לחייב ילדים בגיל זה לעמוד), ולהסביר שאנו זוכרים משהו עצוב שקרה מזמן (ושוב, להדגיש כי התקופה הרעה כבר חלפה).
בתקופה הקצרה העומדת לרשות המחנכים וההורים בין החזרה מחופשת הפסח לימי הזכרון, ניתן לעבוד עם הילדים על המחשה והבנה של ערך אוניברסלי כלשהו המתקשר לשואה: קבלת האחר והשונה, התמודדות עם פחד, חברות ותמיכה, ועוד. ישנן פעילויות קבוצתיות המתאימות לכך, כמו למשל קריאת סיפור במשותף, המצאת סיפור והמחזתו בגן או בבית על ידי הילדים עצמם או בעזרת בובות, ומגוון רב של פעילויות יצירה.
יש להיות קשובים לשאלות, לתהיות ולהבעת החששות של הילדים, ולהשיב להן באופן ענייני, בלי לרדת לפרטים טכניים או תיאורים גרפיים הקשורים בחיים בגטו, במחנות הריכוז ובמכונת ההשמדה בתקופה הנאצית. כאמור, הסיבה המרכזית לכך הינה שילדים בגיל הרך, ואף מעבר לו, אינם מסוגלים לקלוט מושגים כמו מוות ובוודאי שלא רצח עם; ומצד שני, לוקים בהפרדת הזמנים - עלולים לחשוב שכל הדברים הנוראים קורים ממש עכשיו בישראל של 2019.
אנחנו מוצפים בטקסים בחברה שלנו, חדשות מדי שעה, מבזק בכל חצי שעה, אלימות פיזית ומילולית – אולי ניתן, לפחות בינתיים, לחסוך את זה מהילדים?
לטעמי, ה”נצחון“ הציוני הוא דווקא בנורמליות ולא בהעמדה בטקסים של ילדים המדקלמים בטון עצוב טקסטים שאינם אומרים להם דבר במקרה הטוב, ואף גורמים להם לחרדות ובלבול במקרה הרע.
אז האם ניתן לתווך לילדים צעירים את נושא השואה? כן, רק שהתיווך חייב להיות זהיר, קשוב ומינימלי ככל האפשר.
הכותב הוא ראש החוג לחינוך בגיל הרך במכללה האקדמית בית ברל