כבר קניתם תיק? פגשתם את הגננת או המורה החדשה? ארגנתם תורנות הסעות משפחתית? תתפלאו לשמוע שלא כל ההורים חולקים אתכם את אותן חוויות. סוף החופש הגדול, שגרם להורים לבלות עם הילדים ימים ארוכים ואינטנסיביים, הוא תזמון מעניין לבחון את המשפחות שבשבילן החופש הגדול לא נגמר, ולא מתחיל: אנשי החינוך הביתי.
קצת קשה לקבוע מתי מתחיל החינוך הביתי. הרוב המכריע של התינוקות נמצאים עם אמא בבית למשך שלושה חודשים לפחות, ואמהות רבות מאריכות את חופשת הלידה לכדי חצי שנה ויותר. נבחר אפוא לשרטט את הגבול בגיל שלוש, שממנו ואילך זכאים ילדי ישראל לחינוך חינם מאז יוזמת טרכטנברג. חוק חינוך חובה חל אמנם מגיל 5 ואילך, אולם גם אחריו – מאז שנת 1994 – מכירה המדינה בזכותם של הורים לחנך את ילדיהם בעצמם, בכפוף לתנאים מסויימים שעליהם לעמוד בהם. הורים לילדים מעל גיל חמש שאינם רשומים למערכת החינוך מתבקשים למלא טופס שבו הם מסבירים מדוע גישתם החינוכית ותפיסת עולמם אינה מאפשרת להם לשלוח את ילדיהם לגן חובה ולבית הספר, ולהציג תכנית חינוכית בכתב. אבל איך נראה יום שאין בו פיזור ואיסוף מהגן? ואיך מעסיקים שלושה ילדים כל יום, כל היום? דיברנו על שלוש אמהות חינוך ביתי, עם ילדים בגילים שונים, ושמענו חוויות נבחרות.
"אין תחליף ליחס של אחד על אחד"
אור אלתרמן-ברנע מתל אביב, מייסדת מאמזון, היא אמא של היילי בת השלוש, שנשארת בבית עם אמא. "הסיבה המרכזית לבחירה שלנו בדרך הזו, כמו כל מה שמניע אותי מאז שנכנסתי להריון, הוא אינטואיציה. זה פשוט מרגיש לי יותר נכון, אין לי ממש הסבר אנליטי לזה. טוב לי שהיא מקבלת יחס של אחת על אחת, שאני זו שיכולה לבחור את הילדים שתיחשף אליהם ואת התכנים שהיא תקבל. ברור לי שברגע שהיא תרצה אני אשלח אותה למסגרת, זה משהו שאנחנו מדברים עליו בבית – גם איתה כמובן, ואני לא אמנע ממנה את זה בשם האג'נדה.
"בהקשר הזה חשוב לי לציין שאני נתקלת במאמאזון בהרבה פוסטים של אמהות שהיו רוצות להשאיר בבית, אבל חוששות מכל מיני סיבות. אז ראשית, לחינוך ביתי צריך טונות של סבלנות, אנרגיות, זמן, יכולת כלכלית ורצון. אבל לגבי כל השיקולים של 'רק בגן לומדים להירדם עצמאית צהריים, לאכול לבד, לשחק עם אחרים, להתפתח מבחינת שפה' - אז אין ספק שלמסגרת של גן יש יתרונות, אבל גן זה בהחלט לא המקום היחיד שבו ילדים רוכשים את המיומנויות האלה, וכל הסיבות האלה לא צריכות לרגע להוות שיקול אם לשלוח לגן או לא. אין באמת תחליף ליחס של אחד על אחד, שיכול לתרום לילד להתפתח בדרך הכי נכונה לו ובקצב שלו, מהיר יותר או פחות. אם מישהי שוקלת חינוך ביתי ומה שמניא אותה מזה אלה רק חששות, שתקרא קצת חומרים, תתייעץ עם מי שעושה את זה - והיא תגלה שיש הרבה יותר יתרונות מחסרונות".
כשהיא נשאלת עד מתי היא מתכננת להמשיך לחנך את היילי בבית, אור עונה בכנות שאין לה תאריך יעד. "בפנטזיה לא הייתי שולחת אותה לעולם, אבל אני מדברת כאמא לילדה אחת. מכיוון שאני בהריון אני לא יודעת איך זה יהיה להיות עם שני ילדים בבית, ולכן לא יוצאת בהצהרות. מה שכן, חשוב לציין שחוץ ממני יש להיילי גם אבא, ההורים שלנו ובייביסיטר, כך שלא רק אני איתה. למרות שהיא כמובן הדבר הכי חשוב לי בחיים אני לא מקריבה את עצמי, אני עושה פרויקטים (כמו מאמאזון ומאמאזון מרקט) ואני יכולה להעיד שהצלחתי לפצח נוסחה. אנחנו כן בודקים מול עצמנו ומולה אם זה עדיין הדבר הנכון, אבל אין לי חרטות על הדרך. רוב הזמן הכי כיף לי איתה. אני מאמינה שאם לא היה לי עולם משלי זה היה הרבה יותר מורכב. בשלוש השנים שהיא איתי הכי הרבה שלא הייתי איתה זה שמונה שעות, ואני לא מצליחה להביא את עצמי לחשוב על זה כפתרון קבוע ויומיומי".
אחד הפרויקטים שאור מצליחה למנף במקביל להיותה אמא במשרה מלאה פלוס היא יצירת מסגרת משותפת לילדים בחינוך ביתי בת"א. "אנחנו חלק מקבוצה שארגנתי כשכקלטתי שרוב החברים של היילי הלכו לגן. בימים אלה ממש אני ואמא נוספת לבת שלוש שבחינוך ביתי מנסות להקים מסגרת אלטרנטיבית לגילאי שנתיים וחצי עד חמש בתל אביב, המיועדת להורים שלא רוצים לשלוח את הילדים שלהם ל-6 או 5 ימים בשבוע לגן, לשמונה שעות עם עוד 20 ילדים. כרגע אין מסגרת כזו בעיר, וזה כל כך חסר כאן. יש יותר ויותר הורים שלא מוצאים את עצמם במסגרות הקיימות והגיע הזמן להקים משהו חדש, ואם נגלה שיש לזה היענות רחבה, זה בטוח יזרז את העניין".
"כל יום וההפתעות שלו"
תמר נאמן גולן, מנהלת קבוצת מאמאטבע וכותבת הבלוג "הצריף הירוק של תמרי" , היא אמא לשלושה: רובי בת 8, סול בן חמש וחצי ועירי בן שנתיים. היא ובן זוגה מגיעים מתחום החינוך, מאמינים שבית הספר נועד כדי לאפשר להורים לעבוד, והחליטו שעבורם, חינוך ביתי היא האופציה הנכונה. "שלושה תלמידים על מורה אחת זה יחס שאי אפשר אפילו לחלום עליו, גם לא בחינוך הפרטי הכי יוקרתי. אני מכירה את הילדים שלי הכי טוב, ויודעת לתת להם בדיוק את מה שהם צריכים, בניגוד למורה שצריכה לראות צרכים של עוד 30 ילדים, ועוד להתאים אותם לתכנית שמוכתבת לה ממשרד החינוך.
"מספר הדרכים לחינוך ביתי הוא כמספר המשפחות שמחנכות בבית, ולפעמים גם זה משתנה בין הורה אחד לשני. אנחנו בעיקר זורמים, 'יום הלימודים' שלנו מאוד גמיש, הלמידה מאוד חווייתית. אנחנו פחות יושבים ולומדים – יש להם חוברות עבודה וספרים, אבל הם בוחרים אם הם רוצים את זה ומתי. מהכל אפשר ללמוד – אנחנו נמצאים הרבה בחוץ, בטבע, נוגעים באדמה ולומדים את בעלי החיים, ומתוך זה הם לומדים ביולוגיה וחשבון – הכל מתקשר. הבכורה שלי יושבת עם אנציקלופדיית החי והצומח, ופשוט קוראת ערכים משם – הילדים בוחרים מה מעניין אותם ומתי. אנחנו עושים מפגשי חינוך ביתי אצלנו בבית. עדיין לא הצלחנו לגבש קבוצת גיל שאפשר לעשות איתה פעילויות, אז עיקר הפעילות הוא פשוט לשחק יחד – שזה דבר מלמד כשלעצמו".
נעמה אביגל מקיבוץ הגושרים היא אמא של נוי-טבע, בן 6, ניב-קסם, בן 4 ושיר-שלום, בן שנה. המשפחה לא רואה את הילדים נכנסים אי פעם למערכת החינוך הרגילה, ושייכים לאסכולת האנ-סקולינג של החינוך הביתי – שיטה הדוגלת בכך שהילד הוא שמוביל וקובע את תכני הלימוד לפי הסקרנות ותחומי העניין הייחודיים לו. "אצלנו הלמידה נעשית באופן טבעי, והמוטו שלנו הוא: 'העולם הוא הכיתה, החיים הם תוכנית הלימודים'. בינתיים הדרך הזו מרגישה לנו נכונה, וכשאנחנו צופים בתהליך הלמידה של מתמטיקה, גילוי האותיות ועולם הקריאה והכתיבה, ועוד תחומי עניין של הילדים הגדולים, אנחנו נדהמים מהיכולת של ילדים ללמוד ולגלות כשלא מפריעים להם. למעשה, אין יום טיפוסי: כל יום וההפתעות שלו. יש ימים שמתארגנים בבוקר ויוצאים למפגש אצל אחת המשפחות או באחד הנחלים, יש ימים שמבלים יחדיו בבית, יוצרים, משחקים או מטפלים בחצר ובחיות. בדרך כלל בימי בית, אחר הצהריים הילדים יוצאים החוצה לשחק עם ילדי השכונה".
כמובן שלא הכל ורוד, ונעמה אפילו מודה ש"יש רגעים שעולה המחשבה לשלוח אותם לפנימייה צבאית בקצה העולם - ואז הרגע הזה חולף ואנחנו חוזרים לאושר הגדול שהבחירה שלנו לשהות יחד כמשפחה מביאה לכולנו".
"עלול לפגוע בפיתוח התחושה החברתית"
החשש המרכזי של המתלבטים והמתנגדים לחינוך הביתי הוא מקשיים בסוציאליזציה ובפיתוח מיומנויות חברתיות, שמתחילות להתפתח בגיל הגן ומשתכללות לאורך החיים. אך האם החשש מוצדק? "בעיניי, השאלה שצריכה להעסיק אותנו כשמדברים על חינוך ביתי היא לאו דווקא סוציאליזציה, אלא 'פיתוח התחושה החברתית'", מחדדת אנאבלה שקד, ראש בית הספר לפסיכותרפיה במכון אדלר ויוצרת "המדריך המעשי להורה העסוק". "פיתוח התחושה החברתית - כלומר, ראיית האחר, התחשבות ואכפתיות לזולת – הוא התפקיד השני בחשיבותו של ההורים אחרי פיתוח תחושת השייכות. בשלב הראשון התחושה החברתית מופנית כלפי ההורים, ובהמשך אמורה להתרחב למעגלים הולכים ומתרחבים עד שהיא כוללת את כל האנושות. כשהכל מאורגן סביב צרכי הילד – וחינוך ביתי בהחלט דורש ארגון של המשפחה כולה סביב הבחירה הזו – עלול להיות לו קשה בהמשך חייו לשתף פעולה בתנאים שהם פחות אופטימליים מבחינתו.
"זה כמובן לא אומר שחינוך ביתי היא בחירה שגויה, רק חשוב לשים לב לעניין, ובמידת האפשר לאמץ מסגרת קבוצתית או קהילתית, שתגוון את תכני הלימוד ותשכלל מיומנויות חברתיות אצל הילד. אין לי חשש שהילדים לא ילמדו מספיק או לא יידעו מספיק, יש עניין של פיתוח מיומנויות שצריך לשים אליו לב, כי בהמשך, בצבא, בעבודה ובחיים הבוגרים כן צריך להשתלב במערכת הסטנדרטית, והחינוך הביתי צריך להביא את העובדה הזו בחשבון. בנוסף, במסגרת התחושה החברתית שהזכרתי, הייתי שמחה לראות שהורים שמשקיעים כל כך הרבה בחינוך ישפיעו לטובה על מערכות קיימות, ולא רק ידאגו לפתרון פרטי".
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק