אתם מציעים לילדכם לשחק במשחק שהוא לא רגיל, כי אתם חושבים שזה חשוב להתפתחותו, והוא מסרב? אתם כואבים כשילדכם מסרב בגינת המשחקים לתת לחברים מהחטיף שנתתם לו, על אף הפצרותיכם? אתם מתוסכלים כשילדכם מסרב לשבת בצורה קבועה בשירותים, למרות שכעסתם ואף הענשתם אותו? אם כן, אתם בחברה טובה של הורים שמתקשים להשפיע על ילדיהם.
השפעה שקטה
הורים רוצים לחנך את ילדיהם להרגלים ראויים על פי תפישותיהם החינוכיות: ללכת לישון לאחר הקראת סיפור, לשחק במשחקי הרכבה, לאכול אוכל בריא יותר, להיפרד עם חיבוק, לסדר צעצועים ועוד. אולם הם נתקלים בקשיים רבים בדרך לבצע זאת, בעיקר בשל התנגדות ילדיהם. לעתים ההתנגדות באה מהרצון של הילד לשמור על תחושת שליטה בחייו ("נמאס לי שכל הזמן אומרים לי מה לעשות!"), לעתים בגלל קלקול ביחסים עם ההורה ("אני אעשה לך דווקא!"), לעתים בגלל קושי לנסות דברים חדשים ולא מוכרים ("מפחיד אותי לנסות אוכל חדש"), ולעתים בגלל עצלות טבעית ("לא בא לי לשחק במשחק הזה. אני מעדיף לראות טלוויזיה").
הורים עלולים להתייאש לנוכח קשיים אלה, במיוחד כשהם מתמודדים עם בעיות דחופות יותר כמו כניסת הילד לגן, הרטבה לילית, סירוב לאכול ועוד. כשהורים מתייאשים הם עלולים לנקוט עם ילדיהם בתגובות קיצוניות, הישרדותיות, של להיות "נבוט" – לצעוק, לאיים, להעניש בשרירותיות, לפעול בכוחניות מוגזמת, או של להיות "סמרטוט" – לוותר על דרישות הגיוניות ללא הצדקה, לעשות במקום הילדים כדי לזכות ב"שקט תעשייתי".
כיצד הורים יכולים להצליח כן להשפיע על ילדיהם ולחנכם להרגלים ראויים, אך בלי להסתבך איתם במאבקי כוח הרסניים? זהו עיקרון ההשפעה בהורות שאני רוצה להציע לכם: לא לוותר בקלות ולא להכריח בנוקשות, אלא להציע בעקביות!
הכוונה היא שתציעו לילדכם חזור והצע, ברוגע ובנחת, את ההתנהגות ההרגלית שאתם מבקשים שיאמץ, אך בלי שתכפו אותה עליו. ההנחה היא שכאשר הורה מציע לילד בצורה עקבית התנהגות מסוימת – לאכול מאכל ראוי, ללכת לישון בדרך רצויה, לדבר בצורה נימוסית – הוא משדר לילד את ציפיותיו בצורה ברורה ובטוחה מצד אחד, אך לא יוצר אצל הילד התנגדות מיותרת, מצד אחר. זהו סוג של השפעה שקטה, בטוחה בעצמה, המגייסת אצל הילד את הצורך הבסיסי שלו להשביע את רצונו של ההורה. ההורה לא מוותר על ערכיו ועל אחריותו – לחנך את הילד להרגלים ראויים ולנורמות רצויות – אך מונע את הידרדרות היחסים למאבקי כוחות הרסניים ומיותרים. פעולה על פי עיקרון ההשפעה דורשת מההורה הרבה אורך רוח, ביטחון בעצמו, התנהלות רגועה ויכולת התמדה. זה קשה, אך אפשרי.
אתן לכך מספר דוגמאות. למשל, הילד נוהג לשחק עם עצמו לבד במגרש המשחקים. ההורה רוצה שהילד יתרגל לשחק גם עם ילדים אחרים, ואומר לו זאת. הילד חושש, נסוג לאחור, מתחיל לבכות. אם ההורה יתייאש אחרי פעם או פעמיים וייסוג מדרישתו (להיות "סמרטוט"), ייתכן שהחרדה מפני מגע עם אחרים תתקבע אצל הילד. ייתכן אף שיחוש את הרמת הידיים של ההורה ויפרשה כחוסר אמון של ההורה בכוחותיו של הילד. אם ההורה יתעקש וינסה להכריח בנוקשות את הילד לשחק עם ילד אחר, למרות התנגדותו (להיות "נבוט"), הילד יחוש השפלה ותחושת כישלון ועלול בעתיד להימנע עוד יותר ממגעים חברתיים. במקום כל אלה, על ההורה להתמיד בהצעה שקטה ורגועה לילד לשחק עם חבר כל אימת שהם יורדים למגרש המשחקים, אך לא להתעקש על כך. בשלב מסוים, לא רחוק מדי, הילד יעז וייענה להצעת ההורה. הוא ירגיש שההורה סומך עליו, והוא מצדו יסמוך על ההורה שמציע לו הצעה טובה.
או למשל נושא האכילה הבריאותית. דמיינו שאתם מציעים לילדכם חביתה מושקעת עם קוטג' לארוחת ערב. אם הצעתכם תתקבל באדישות או בסירוב, אתם עלולים לכעוס ולהכריח את הילד לאכול את החביתה ולהפוך את ארוחת הערב לסיוט מתמשך (להיות "נבוט"). אתם עשויים גם להתייאש ולתת לילד את הפסטה הקבועה שהוא דורש, ולוותר על שאיפתכם לחינוך הילד לאוכל בריא (להיות "סמרטוט"). ההתנהגות הראויה על פי עיקרון ההשפעה היא לא לנסות להכריח את הילד אך גם לא להתייאש. במקום זאת, להבין שמדובר במאמץ חינוכי לטווח ארוך, ולהמשיך להציע את האוכל הרצוי באופן עקבי, כך שהוא ייהפך מוכר ולא יתקבל כמשהו חדש. בסופו של דבר ילדכם יסתקרן מדוע אתם מוצאים מזון זה כמשהו מהנה, ומאחר והמזון "לא הרג אתכם", הוא עשוי להראות עניין ולטעום. דרך אגב, מחקרים מראים שחשיפה חוזרת למאכלים, מעלה מאוד את הסבירות שהילד יאכל אותם. מומחים אחדים מאמינים כי יש להציע מזון מסוים בין 8 ל-18 פעמים לפני שהילד מוכן לקבלו.
חינוך להרגלים, לא הצבת גבולות
למשל, הגבול הוא שחייבים ללכת לישון בזמן, ועל כך צריך להקפיד תמיד. לעומת זאת, לא חייבים לקרוא סיפור לפני השינה, אך זהו הרגל חינוכי רצוי, שנבקש מאוד שיתקיים במשפחתנו. או למשל חייבים לשבת ליד השולחן לאכול וזהו גבול שלא נוותר עליו, אבל לא נכריח את הילד לאכול סלט, למרות שאכילת ירקות הינה הרגל בריאותי רצוי, שנהיה מוכנים להשקיע הרבה כדי שיופנם על ידי ילדנו.
ברור שלא נרשה בשום אופן לילדנו להרביץ לאחותו הקטנה, אבל היינו רוצים גם שידע לשחק אתה ביוזמתו, וזו תהיה הנאה גדולה לכולנו אם זה יהפוך להרגל. לא נאפשר לילדנו להרוס צעצוע ונבהיר גבול זה בתקיפות, אבל היינו שמחים מאוד אם גם היה מתפתח אצלו הרגל של סידור הצעצועים בערב לפני השינה.
לכן, תפשו את עצמכם כבעלי השפעה בהורות, כמי ששואפים להשפיע בצורה מיטיבה על ילדם בכל תחומי החיים, מגיל צעיר, ועשו זאת בצורה יעילה: אל תוותרו בקלות, אל תכריחו בנוקשות; הציעו בעקביות!
המאמר פורסם באתר "עמית בעין החורש"
חיים עמית הוא פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי, מחבר הספר "הורים בטוחים בעצמם – מנהיגות הורית בגיל הרך" (מודן, 2012)