כהורים, אין עבורינו מראה מלבב יותר מזה של ילדים הנוטשים את המסכים המהבהבים והמצפצפים ושוקעים כל כולם בקריאה של ספר. כל כמה שנים מגיע ספר, או ז׳אנר של ספרים, שסוחף את הילדים והנוער לתוך המרחב הקסום שלו ומרתק אותם. בשנים האחרונות, לצד ז׳אנר הפנטזיה החי והבועט, עולה וניצב לו עוד ז׳אנר מוביל ומפתיע מאוד: סיק-ליט קוראים לזה באנגלית, ובעברית: ספרות-חולי.
הנוער, כך מתברר, לא יכול להשאר אדיש מול סיפוריהם המתוקים-חמוצים של ילדים ונערים בדיוק כמותו, שהגורל חילק להם ערימת קלפים פחות מוצלחת ועדיין מפיקים מהלימונים לימונדה וטורפים את החיים כמיטב יכולתם. בין הספרים המובילים בז׳אנר, שהולך ומתחזק כבר מספר שנים, ניתן למצוא להיטים כמו ״אשמת הכוכבים״ של ג׳ון גרין, המספר על התאהבותה הקסומה והטראגית של הייזל, חולת סרטן בת 17, בחולה סופני, ״לפני שאמות״ של ג׳ני דאונהם, המספר על ילדה בת 16 ולה חודשים ספורים לחיות ומשימה אחת עליונה: להספיק לעשות סקס, "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", רב המכר של מארק האדון ובמרכזו נער מבריק עם תסמונת אספרגר, ״פלא״ של ר"ג פלאסיו, על ילד הסובל מתסמונת גנטית נדירה המופיעה כעיוות בפניו, ועוד רבים.
כעת יוצאים לאור בעברית שני ספרים בז׳אנר המיוחד הזה, בהוצאת ידיעות אחרונות: ״להתראות מחר״ של אריק לינדסטרום, שמספר על חייה של נערה עיוורת בת 16 שלא נותנת לעיוורון לעצור אותה, אך גם לא מייפה אותו, והספר ״מצחיק״ של ג'יימס פטרסון, אחד מסופרי הנוער המצליחים ביותר בעולם. גיבור הספר הוא ג'יימי גרים, צעיר שרוצה להיות קומיקאי, ולעשות סטנד-אפ בישיבה, מאחר שהוא מרותק לכיסא גלגלים. לא קשה להבין מדוע נושא הגורל האכזר מדבר אל לב בני הנוער והצעירים, ומדובר בסוגה שהמצדדים בה מאמינים שמייצרת אמפתיה אצל הקוראים ופותחת את עיניהם לנקודות מבט אחרות, מוציאה אותם לרגע ממצב הסלפי ונותנת להם ניעור נחוץ.
הספרים לא חוסכים בפרטים קטנים וריאליסטיים שיכולים לגרום לאי נוחות גדולה. יש בהם פרוגנוזות אפלות, הליכים רפואיים פולשניים, דיכאון, פרידות, דילמות מוסריות וכמובן גם מוות. הספרים שמים לעצמם מטרה לעורר צחוק, אבל גם הרבה דמעות, והקוראים מייצרים כלפיהם יחס עמוק.
יש מי שחוששים לנפשם הרכה של הקוראים הצעירים ואף מאמינים שההוצאות לא מספיק דואגות לרווחתם, בדרכן להרוויח את הכסף הגדול. ״כשכותבים לילדים, יש אחריות מוסרית וחברתית״, אומרת סופרת הילדים הבריטית אמנדה קרייג. ״הספרים הללו פונים לילדים בגילאי 12, ולפעמים גם 8-9, ועשויים לגרום לטריגרים שונים שיובילו למחשבות אובדניות ופגיעה עצמית״. ג׳ולי אלמן, חוקרת מאוניברסיטת מיזורי שעוסקת בספרות-החולי, מודאגת מדבר אחר: ״יש חשש שהסוגה הזו מעודדת נערות להאמין שהדבר הכי מדאיג כאשר מתמודדים עם מחלה סופנית, הוא האם בנים עוד יאהבו אותך״.
רבים מבטלים חששות אלה ואף מתרעמים עליהן. ״מחלות, דיכאון ומיניות, אלה הם נושאים שהצעירים מתמודדים עמם בחייהם, באופן ישיר או בעקיפין. יש הטוענים שלא יאה לתת לנושאים האלה במה דווקא במקום שבו התמודדות מאז ומתמיד עם נושאים קשים: בספרות הייעודית לצעירים,״ אומרת עורכת ספרות הילדים של הגארדיאן, מישל פולי. ״כותבים לצעירים הם האנשים הכי מתחשבים ואכפתיים שפגשתי, והם לוקחים בחשבון את השפעת עבודתם על הקוראים. הם זהירים כשהם באים להתמודד עם נושאים קשים. גם ההוצאות יודעות שיש להן אחריות רבה כשהן מפרסמות ספרות לגילאים הללו. כולנו קוראים על מנת לחקור ולחוות חיים ומחשבות של אחרים באופן ׳בטיחותי׳. הספרות הזו מגנה על הילדים ומחזקת אותם.״
גם הפסיכולוגית גילי אגר, מנהלת טיפול קרוב, מסכימה שיש בספרים אלה כח מעצים, ומנסה לחדד את סוד קסמם: ״בכל נער או נערה, בטוחים בעצמם ככך שיהיו, מסתתרים חלקים פגיעים ופגועים״, היא אומרת, ״בגיל הילדות וההתבגרות יש כמיהה חזקה ש׳יראו אותי׳ ופחד ש׳יראו לי׳, כלומר יבחינו במגרעותי וידחו אותי. סיפורים אלה מושכים אליהם כי הדמות המוקצנת בקשייה, מקבלת בסיפור מקום של כבוד מנקודת מבט חומלת, המחברת את הקורא לחלקים של תקווה, המזכירים לו שלמרות חסרונותיו הוא יכול לזכות באהבה והכרה ושאפשר לראות אותו על שלל חלקיו ועדיין לרצות בו כפי שהוא״.