הבת שלי, מלאכית בת שנתיים, יושבת בכיסא האוכל שלה ומנסה לערום גרגירי תירס סוררים על הכפית. היא מתרכזת, מרימה את המגדל הרעוע אל פיה, ואז הכל קורס ועף לכל עבר. היא מסתכלת על הכלבה שכבר מנקה את הרצפה בהתלהבות, וקוראת: "אוי, שיט". אני מוכרחה להסכים איתה, זה אכן "אוי, שיט" – היא למדה את הקללה הזו ממני.
אם גם אתם הוספתם – לא בכוונה, כמובן – כמה קללות לאוצר המילים של הילד, תתנחמו בעובדה שמדובר בתופעה בינלאומית רחבה.
לומדים לקלל מההורים ולא מהטלוויזיה
ממחקר חדש שהוצג בכנס פסיכולוגים בבריטניה, עולה כי ילדים מתחילים היום להשתמש בקללות ובשפה הנחשבת גסה כבר מגיל שנתיים. עוד נמצא כי הדור הצעיר מקלל בתכיפות גבוהה הרבה יותר מאשר הילדים לפני שלושים שנה. בעבר שיא השימוש בשפה גסה היה בגיל ההתבגרות, אבל נתוני המחקר החדש מראים שכיום הקללות מופיעות בגילאים צעירים הרבה יותר.
הפסיכולוג טימותי ג'יי, ראש המחקר ומומחה בינלאומי לנושא מאוניברסיטת מסצ'וסטס, מסביר שאצל המבוגרים לא חלה עלייה בשימוש בקללות ובגסויות בהשוואה בין התקופות. אז מה כן השתנה? אנחנו מקללים הרבה יותר בפני הילדים שלנו, ומשם הם קולטים את המילים הגסות.
לדבריו, ההורים מנסים למנוע מהילדים ללמוד קללות מהטלוויזיה, אבל לא חושבים על כך שהם משמשים דוגמה רעה לקטנים. "הגיל בו השימוש בקללות תופס תאוצה הוא שלוש עד ארבע, אבל הילדים לא לומדים לקלל מהטלוויזיה בגיל הזה. העלייה בשימוש בהתבטאויות גסות משקפת את העלייה בביטויים כאלה בסביבה הבוגרת בשלושים השנה האחרונות".
המוסר הכפול של ההורים
ההורים, מתברר, נוהגים בצביעות בעניין הקללות. כמעט שני שליש מהנשאלים הודו שלמרות שבבית הם מנהיגים חוקים ברורים לגבי קללות, הם עצמם שוברים את החוקים שוב ושוב, מה שמשדר לילד מסר כפול ומבלבל.
באופן כללי, נמצא כי גברים מקללים יותר מנשים ומשתמשים במילים קשות יותר. שני המינים מקללים באופן תכוף ובוטה יותר כשהם בחברת בני מינם, מאשר בחברה מעורבת.
הקללות עצמן נותרו דומות, אבל תכיפות השימוש בהן עלתה. בשפה האנגלית נספרו כשבעים מילים וביטויים שנחשבים כקללות, אבל רק עשרה מהם מהווים כשמונים אחוז מהקללות שנמצאות בשימוש, ביניהן: שיט, פאק, וביץ'.
"מהרגע שילדים לומדים לדבר הם מקללים, וזה מפני שהם חוזרים על המילים אותן הם שומעים", מסכם ג'יי. "הם כמו שואבי אבק קטנים של מילים. זה לא אומר שהם מבינים את המשמעות המורכבת שיש לדברים".
הפתרון: לחנך לדיבור הולם
"ילדים מחקים את הדמויות שבסביבתם", מאשרת נורית גולדמן, עובדת סוציאלית קלינית המטפלת בילדים. "הם מחקים את הוריהם, את המבוגרים שסביבם, וגם ילדים אחרים.
קללות הן אלימות מילולית, שבהחלט יש להשתדל שלא ללמד את ילדינו. עולם המבוגרים צריך לבוא ולומר להם להפעיל שיקול דעת – שלא כל מה שהם שומעים הם צריכים לאמץ ולהשתמש בו".
עד כמה הילדים מודעים למה שהם אומרים?
"ילד יכול לשמוע מילה מחבר ולחזור עליה בלי שיבין את משמעותה, ואם זה מקרה חד פעמי אפשר בהחלט להתעלם. אם העניין חוזר על עצמו, יש מקום לחנך לדיבור הולם. גם אם הילדים לא תמיד יודעים מה הם אומרים, התפקיד שלנו הוא לשים גבול".
מסתבר שיש הורים שדווקא נהנים מזה שהילד שלהם מקלל.