לפני שש שנים הכרתי את בעלי. אחרי שלושה חודשים התחתנתי. עוד לא הספקתי לנשום ולקלוט מה קורה סביבי ואחרי שלושה חודשים כבר הייתי בהריון. הייתי בהריון בסיכון גבוה ואמרו שכדאי לי לשכב ולנוח. כך מצאתי את עצמי במיטה, לא עובדת ומנסה להבין כוחה של אהבה והקרבה.
מאז הייתי רק עם ילדי, שלושה בנים ברצף זכיתי להביא לעולם. שלושה בנים מהממים, צמודים, חברים אחד של השני, אוהבים אחד את השני. כעת, הלב שלי מדמם וכואב. הבטחתי לא פעם לעצמי, לבעלי ולילדי שאעשה הכל למענם, הכל בשבילם. ואם תשאלו אותי בפנים אני עדיין חושבת שאני עושה את הטוב ביותר למענם אבל הפעם, או לפחות ברגעים אלו, הלב טיפה שבור, כמו אחרי פרידה. אבל לפעמים פרידות הן גם טובות, הן לפעמים יכולות להשאיר טעם של עוד.
אחרי שנים של בית, שנים של ביחד, שנים של משחקים בגינה, אני מבינה שלילדים שלי מגיע יותר. כנראה יש גבול לכמה אני יכולה לתת. אם להודות באמת, זה כואב. לצערי כמעט תמיד יש מישהו שנפגע. אני מרגישה כבר תקופה ארוכה שאני מנסה לומר לעצמי שזה שאני מכניסה את הילדים לגן לא אומר שאני אמא לא טובה.
קשה מאוד להיות בחינוך ביתי כאשר אין קהילה תומכת ברקע, ואין ילדים בני גילם בסביבת מגורם. אני חושבת שילדים הם יצורים חברתיים וחשוב שיתפתחו וילמדו. בבית לבד, רק אני איתם, זה קשה עד בלתי אפשרי.
הגוזלים שלי עוזבים את הקן, פורשים כנפיים ועפים אל מערכת החינוך. מערכת החינוך בישראל חשובה לי אך אני בהחלט יכולה לומר שיש לי רגשות מעורבים. מצד אחד יש בה דברים טובים ומנגד אנחנו שומעים על אינספור מקרי התעללות ואלימות. אני חושבת שאף פעם אי אפשר לדעת מה באמת קורה בגן. אני מקווה כי בני הגדול שיהיה בגן עם אחיו הצעיר יוכל לדבר, לעזור ולעדכן את אשר קורה. יש לא מעט מנגנוני פיקוח שאף יעזרו וירגיעו - מצלמות, מפקחות, מפקחות שישגיחו על הערכים, על ההתנהלות, ועד הורים ועוד. למרות כל סיפורי הזוועה כמו כרמל מעודה, רוב הגננות עובדות מהלב.
עד עכשיו ילדי היו בחינוך ביתי. ואילו הייתם שואלים אותי לפני שנה אם אי פעם אכניס אותם למערכת הייתי טוענת שמערכת החינוך בישראל פשטה את הרגל אך בשנה האחרונה הכרתי שיטת חינוך נוספת, חדשה שהפיחה בי תקווה.
>> לוח חופשות לשנת הלימודים תש"ף בבתי הספר ובגני הילדים
לפני שנה זכיתי להכיר, ללמוד ולשמוע על חינוך מונטסורי וראיתי כי טוב. זוהי דרך החינוך שבחרתי שילדי ילמדו ויתחנכו לפיה. בשנה שעברה נלחמתי ופעלתי שיקום בעירי בראשון לציון גן מונטסורי שמחנך את הילדים חינוך לעצמאות, לסבלנות, להקשיב ללכת לילד וללכת לפי אמונתו ודרכו.
לא פעם הדעות חלוקות אם כדאי לשים שני אחים ביחד או לא. מצד אחד הם חברים הכי טובים בעולם, כל דבר עושים ביחד, אוכלים, צוחקים, משחקים ומנגד כמובן שכל אחד יעמוד ויהיה בזכות עצמו. בסופו של דבר החלטנו שכדאי שיהיו ביחד. אני מקווה שהם תמיד ידעו שיש להם אחד את השני, ואם לא, אנחנו ההורים נלמד ונזכיר שאהבה מניעה את העולם ושאמא תמיד מחכה להם בפינה, לעטוף, לחבק ולעודד.
אבל רגע, מה איתי? איך עושים זאת ואיך משחררים?
אני כבר שבוע שלם, שלא ישנה, מסתכלת עליהם ובוכה. מסתכלת ולא מאמינה איך ברגע אחד, הכל השתנה. אלוהים שלח לי מתנות קטנות אבל הן התפתחו והפכו להיות מתנות גדולות וכאמא אני רוצה לתת להם את העולם, וכעת אני מבינה, גם אם אני עדיין לא יודעת איך שאני פשוט צריכה ללמוד ולשחרר. להרשות לעצמי לבכות ולהישבר אך להבין שאני עושה את הטוב ביותר עבורם. אמא, תמיד אוהבת, ולא מוותרת.