בטח שאתם מבינים. הרי אתם בדיוק כמוני. גם לכם נמאס, גם אתם החלטתם לקחת את הכוח לידיים. סליחה, החלטנו. ביחד. כי מזה הם הכי מפחדים. שנסתובב עליהם כולנו. אז ביחד עשינו מהלך והחרמנו את המילקי. בראבו לנו. בלי טיפה של ציניות.
אבל... עם טיפה של כנות, בלי בלופים - גם אתם נשברתם כשרמי לוי הוריד את המחיר של גביע לשקל?
אני כמעט בטוחה שאני לא היחידה, כי בכל זאת, התור מקדימה ומאחורה היה ארוך והעגלות היו מלאות. יודעים מה, אתם זכאים עקב חוסר ראיות אבל אני אשמה לגמרי. אין דרך להוכיח את חפותי אחרי הווידוי הזה. למען אחדות העם תרשו לי לעשות מעשה הרואי ולקחת את כישלון המחאה הנוכחית על עצמי. הולך?
טעם הקצפת המקולקלת עוד לא יבש ואז, בוקר אחד, חודשיים ומשהו לפני חנוכה, אתם מתעוררים ומגלים ששוב עבדו עליכם. בלי ששמתם לב, ממש מתחת לאף לקחו לכם את האפונה והגזר ותקעו לכם את התובל והשפיר. איפה אילנית לכל הרוחות? ולמה מייק בורנשטיין לובש מכנסי דפוק אותי? מתי כל זה בדיוק קרה?
הקצת אור בקצה המקרר, הצלילים האחרונים של ארץ ישראל היפה, נמחקו ובמקומם יש פלייבק צורמני. "שיר הסלפי", אותו להיט ארור שבא לקדם את הפסטיגל הקרוב וכבר נדבק אלינו כמו מחלת האבולה - ויש לי חדשות רעות, זה רק ילך ויחמיר - ובניגוד לאבולה, הוא לא יהרוג אותנו בסוף אלא ישאיר אותנו לסבול עם השיר הזה בגוגל לנצח.
שוב, אני מתנצלת. גם זה – בגללי. למה בגללי? כי בכל סלפי שעשיתי והעליתי לאינסטוש, כתבתי את מילות המנון ה"סלפי" במו ידיי. בכל שנייה שלא העברתי ערוץ והמשכתי לבהות מול "דה ווייס", דנה פרידר נולדה והחוה אלברשטיין הבאה מתה בטרם היוולדה. בכל סמס שלי למערכת ההצבעות של "האח הגדול", ישעיהו לייבוביץ' הצטמק בקברו והוגה הדעות אלירז שדה יישר את גבו. ברגע שהשתכנעתי לקנות כרטיס למופע המחווה לגדול האמנים בחסות אנטנה סלולרית כלשהי, מכרתי בזול את ישראל היפה שלכם. ולקינוח, בכל פעם שפתחתי סרטון עם כותרת "תמונות קשות לצפייה" רק כדי לגלות אם רואים את רגע עריפת הראש, אני היא זו שחרצתי את גזר הדין.
לא זה בעצם כן
זהו פחות או יותר. אתם יודעים עליי הכל. עכשיו בטח תגידו, את מחמירה עם עצמך. אל תשווי את זה לזה. אבל זה, זה בדיוק זה. המשוואה היא פשוטה: לכל מה שאני עושה יש השפעה ישירה או עקיפה, ולכל מה שאני לא עושה יש השפעה גדולה פי מיליון. בכל פעם שאני, שאתם, שאנחנו לא אומרים "לא!" - אנחנו אומרים "כן". כן, תעשו בנו מה שאתם רוצים. תחליטו בשבילנו. אתם בלאו הכי יודעים יותר טוב מה אנחנו צריכים.
רק בבקשה תשאירו לנו את הדמעות. כדי שנוכל לבכות על איך מפלצות תאוות כסף באו ומכרו את היי היי היפו ל"פסטיגל קרקס". ואנחנו האנשים הקטנים, דלי האמצעים, איזה נשק היה לנו להגן על עצמנו חוץ מנגיד תוכנת עריכה פרימיטיבית וכמה קטעי יוטיוב של גידי גוב הצעיר שיגרמו לעולם ולילדים שלנו לזכור מה היה פה פעם ולא לסלוח.
הפסטיגל היא ההפקה הכי מושקעת בעיר. חרא חרא, אבל עטוף בנייר צלופן יקר. על זה אין ויכוח, אה? וסתם שתדעו, המכירה המוקדמת כבר החלה.
איך אני יודעת? הילד שלי אמר לי. רק בן 4 וכבר גולש. עשו עבודה טובה שם בשיווק. הצליחו להגיע עד אליו ולהקסים אותו בתלבושות הנוצצות. אפשר לומר שאת המערכה הראשונה הם כבר ניצחו, אבל המלחמה עדיין בעיצומה. מעכשיו זה בידיים שלי - כל רגע ביממה להצביע בשלט, בעכבר המחשב וברגליים ולהראות להם מי מכתיב את הטיב.
אגב, למישהו יש נקודות בישראכרט להלוות לי? בכל זאת, תובל שפיר.
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
עוד ב-mako בית ומשפחה: