ההתייחסות למוות, ממש כמו התייחסות למין, היא חלק בלתי נפרד מהתפתחות ילדים, ומהווה חלק מהרפרטואר הרגשי שלהם. גם ילדים קטנים בני שלוש וארבע מנסים למצוא משמעות לחייהם, ומוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. לצערנו, המציאות בארץ נוגעת במוות ובשכול על כל צעד שעל.
תפקידנו כהורים הוא ללוות, לתמוך וגם להכיל את הקושי והחרדה שמתעוררים אצל ילדים.
ההידרדרות הנוכחית במצב הביטחוני מעלה שוב את השאלה: איך מתמודדים עם חששות של ילדים בנוגע למוות?
חצי הכוס המלאה
מצב בטחוני בעייתי שמחלחל לעולמו של הילד אם בגלל מגורים בקו האש ואם בשל צפייה בטלוויזיה ושיעורי חברה בבית הספר בנושא - הוא אירוע שעלול להגביר מחשבות על מוות, על פיגוע בסביבה בקרובה וכו'.
המציאות הקשה בארץ לא עוזרת לילדים להדחיק את הנושא באופן בריא כפי שילדים רוצים ומסוגלים.
ילדים תופסים מוות בהתאם לשלב ההתפתחותי שבו הם נמצאים. ככל שהילדים גדלים יותר, כך ההבנה שלהם לגבי הסופיות והרנדומליות של המוות - מתחילה לחלחל. אם ילד בן שש יכול להגיע, באמצעות שכנוע עמוק, לתובנה ש"רק אנשים זקנים מאוד יכולים למות", הרי שילדה בת תשע ערנית ונבונה, מבינה שזה לא בדיוק כך.
אז איך עוזרים לילדים להתמודד עם מחשבות על מוות?
1. להיות זמינים לילדים; לא להתחמק משאלות ותהיות - קשות ומערערות ככל שיהיו. ילדים זקוקים לתשובות, גם אם נדמה לנו שהם חכמים וקולטים הכל.
2. להתאים את ההסבר לגיל הילד; אין טעם לגלוש לתיאורים ציוריים מיותרים. כבר נתקלתי בהורים שבניסיון לשמור על תקשורת פתוחה, החלו להסתבך עם תיאורים מעוררי פלצות על גופות, תולעים והקשר ביניהם. זה בפירוש מיותר.
מה כן? בגיל ארבע צריך להבטיח לילד שיעשו הכל כדי לשמור עליו: אפשר להסביר לו שבדרך כלל אנשים שמתים הם מאוד זקנים או מאוד חולים (ולא במחלות כמו שאנחנו רגילים אליהן), ושתמיד יהיו סביבו אנשים שיטפלו בו ויאהבו אותו.
בגיל תשע-עשר ילדים עדיין יכולים לשמר את האגוצנטריות הילדותית שמאפיינת ילדים קטנים יותר. ההבשלה הקוגניטיבית לא תמיד תואמת את קצב ההבשלה הרגשית - למעשה לרוב הבשלה רגשית תגיע הרבה יותר מאוחר. לכן, יש להיזהר מתשובות מפורטות מדי, לענות רק על השאלות הספציפיות של הילד ולא להרחיב אם לא נשאלתם. יש משהו מאוד מטריד בשבירת תחושת הביטחון בגיל הילדות.
3. להראות לילד את חצי הכוס המלאה; לעתים קרובות העיסוק במוות של הילדים מתייחס לחששות להישאר לבד. לצערנו אנחנו לא יכולים להבטיח לילדים שלנו שלא נמות אף פעם, אבל כן אפשר לדבר איתם על העובדה שיש הרבה אנשים בסביבה שלהם שאוהבים אותם, ולא משנה מה התסריט הקשה שעולה להם בראש - הם תמיד יטופלו היטב בידי הקרובים שלהם.
4. לא לפחד לפנות לעזרה מקצועית; במיוחד בתקופות כאלה של משבר בטחוני ושבירת שגרה, כאשר עלולה להיות פגיעה בשגרה של ילדים באזורים מסוימים, חשוב לשים לב למצבו הרגשי של הילד.
כאשר ילד מסרב להשתתף בפעילויות היום יום שלו בגלל שהוא חושש למות או להיפגע, כאשר דפוסי האכילה או השינה שלו משתנים, כאשר החרדה מפריעה לו לתפקד או כשהוא חולם על מוות בעקביות, אם הילד מדבר רק על מוות או מגיב בבכי קשה, הקאות, בחילות או כאבים כאשר הנושא עולה (בסיקור בטלוויזיה למשל), יש לפנות לעזרה מקצועית שתעזור לילד ולהוריו להחזיר לעצמו את תחושת הביטחון והשליטה על חייו.
הכותבת היא פסיכולוגית קלינית ופסיכותרפיסטית. ניתן ליצור עמה קשר במייל
