לפני כמה ימים, בדרך חזרה מסבתא, ראיתי את יובל, בת ה-4.5 שלי, הולכת ומחזיקה את השמלה שלה מגולגלת עד הפופיק כאילו היא מסתירה משהו. "סדרי את השמלה", ביקשתי ממנה. היא סירבה.
"מה יש לך שם?" שאלתי בסקרנות.
"כלום" היא ענתה והמשיכה ללכת.
"מה קרה יובל? מה יש לך שם?" הקשתי עליה והיא המשיכה ללכת מסרבת לענות.
נכנסנו לחנות צעצועים והיה לי חשוב שהיא תהיה יותר לבושה. "בסדר, את לא חייבת לספר לי אבל פה את הולכת עם השמלה מסודרת. אז את יכולה לסדר אותה או ללכת לחכות עם אבא באוטו", אמרתי וידעתי שהיא לא תאהב את זה. יובל כעסה, היא לא הייתה מוכנה לעזוב את השמלה, היא לא רצתה לחזור לאוטו והשעה הייתה מאוחרת. היא הידקה את השיניים והוציאה מין זעם ותסכול כאלה שמעולם לא פגשתי אצלה.
לקחתי אותה לאוטו תוך כדי שהיא בוכה, הבעתי אמפתיה והצעתי לה להחליף שמלה. היא הסכימה וביקשה להחליף באוטו מבלי שאסתכל. אחרי שהורידה את השמלה היא מסרה לי אותה מגולגלת וביקשה להשאיר אותה ככה.
"מה יש פה?" שאלתי סקרנית.
"כלום! פשוט אני רוצה שזה יישאר ככה!" היא ענתה כמעט בכעס, חוששת שאתחיל להציק לה עם זה שוב.
מסרתי לה את הבגדים החדשים ובזמן שהתלבשה מחוץ לאוטו, סקרנותי גברה עלי וכשיובל לא שמה לב פתחתי את השמלה והצצתי לתוכה. הייתה שם חתיכת עוגייה. 'יש לה אישיו עם אוכל!' צעקה בתוכי יעל השמנה, יעל הילדה שגדלה עם אישיו של אוכל, יעל האישה שהוציאה ועדיין מוציאה הרבה כסף כדי לטפל באישיו הזה אצלה.
'זה בגלל שאת כל כך מגבילה אותה, היא מחפשת את זה במקומות אחרים' הדהד בי קול ששמעתי בעבר.
הרגשתי את האכזבה מעצמי מתחילה להתפשט בכל גופי. הייתי מבולבלת והרגשתי את הביטחון שלי בעצמי ובהורות שלי מתערער לחלוטין. התחלתי להרגיש גם את הצער על הילדה שלי, האהובה שלי, שנולדה תמימה וטהורה ושכל כך רציתי בשבילה שתישאר בדיוק כזאת. גלגלתי בחזרה את השמלה וסגרתי את דלת האוטו. נכנסתי לחנות בשתיקה, לא אמרתי מילה על השמלה או על העוגייה. יובל טיילה בין מסדרונות החנות והייתה עסוקה בבחירת צעצוע אחד מתוך כל השפע שהיה שם.
סיימנו בחנות ונכנסנו לאוטו. עכשיו כבר הרגשתי שוב בטוחה בעצמי, בהורות שלי, ידעתי בדיוק מה אני צריכה ומה יכול לעזור לי למלא את הצורך הזה שלי, תיארתי לעצמי מה הבת שלי צריכה וקיוויתי שאוכל לעזור גם לה למלא את הצורך שלה.
"וואו כמה אוכל לא בריא אכלנו היום", סיכמתי את היום בקול רם. "נכון..." ענו שחר ויובל במין התלהבות וידיעה שזה יום חריג במיוחד. "אכלנו גם פיצה וגם לחם עם חומוס ומטבוחה וגם פיתות עם זעתר וגם עוגיות", פירטתי.
"עוגיות?" יובל שאלה מופתעת.
"כן", עניתי. "העוגיות האלה הארוכות שאכלתם אצל סבתא", אמרתי כאילו זה דבר של מה בכך.
"אה, כן", היא ענתה ונימה של הקלה נשמעה בקולה. "אני עייפה" היא אמרה כעבור כמה דקות של שקט. חיבקתי אותה והיא הניחה עלי את ראשה כשהיא מתרפקת בתוך זרועותיי. חייכתי לעצמי בסיפוק וידעתי שהיא מרגישה אהובה.
*רוצים גם תקשורת כזאת עם הילדים שלכם? עם עצמכם? לפרטים נוספים ולהרשמה http://bit.ly/1MLYkB2
אמא לארבעה, מנחה ומפתחת גישת בדרך הלב (פשוט להיות הורים)