לאחרונה עלה לסדר היום הציבורי והתקשורתי אחד הנושאים העצובים והלא מדוברים, בוודאי לא כמו שאמור היה להיות מדובר, נושא כואב ומשמעותי: חרם בבית הספר.
החרם הוא אחד מביטויי חוסר הרגישות והאכזריות האנושית הקשה שיש בילדות. ילדים כיצורים אנושיים, הם חברתיים ב- DNA. ברגע ששוללים מהם את היכולת להתחבר, להתרועע, לדבר, לשהות, להיות 'חלק מ', חלה ירידה בתפקוד, הם נסגרים ומאד מאד עצובים. רק לדמיין שדבר כזה קורה לילד או לילדה שלנו, יכול להדיר שינה מהעיניים ולגרום לסבל גדול להורים ובוודאי לילדים.
יותר ויותר סיפורים התפרסמו בתקשורת בסוף שנת הלימודים הקודמת ואף בשנה שהחלה לא מזמן, על ילדים וילדות, נערים ונערות, אשר סובלים מחרם חברתי. אין לתאר במילים עד כמה הנושא כואב. עבור לא מעט ילדים תחילת שנת הלימודים היא יום עצוב, תקופה בה הם הולכים להיות "מחוץ למעגל" ולפעמים אף מטרה לבריונות, התעללות ואלימות פיזית וכמובן נפשית. היו אף סיפורים של מבוגרים אשר שיתפו ברשתות החברתיות על חוויות חרם מילדותם אותן לא שכחו עד היום ואיך הן נצרבו בתודעה של נפשם.
הדברים מתקשרים לי כמורה בבית ספר יסודי לאומנות בתל אביב בו אני מלמדת צילום חברתי. קשה לי להעביר במילים את הרגשות שמתלווים לעבודתי. יש כאלה שקמים לעבודה, קצת לא אוהבים את השגרה, מתייחסים לעבודתם כאל "אין ברירה" ורק מחכים שהשעון יראה שהגיעה השעה ללכת הביתה. אני מאושרת וגאה יום יום להיות שותפה לתחילתו של שינוי במערכת החינוך בארץ.
אז מה זה צילום חברתי? זה צילום בו המצלם מפעיל את הראש, את הרגש, את השכל ומנסה להעביר רעיון חברתי בויזואליות, שמורכבת מהמון פרטים. מאור וצל, מאובייקט, ממבע פניו, מכיוון מבטו, מסמלים, חפצים, פרספקטיבה, צבעים, גוונים, מהאפור שבחיים. כל מה שאינו נכנס לתבניות. אני יושבת עם הילדים ולפני שאנחנו לוקחים את המצלמות, אנחנו מדברים על הנושאים בהם הם רוצים לעסוק בצילומיהם, ואני יודעת שבאותו הרגע לחצתי על הכפתור של "בואו נהפוך אותם לאנשים יותר טובים", ניתן להם לחשוב על האחר, ניתן להם לחשוב על מעשיהם שלהם, ניתן להם להרגיש.
לא מוצאת מילה אחרת חוץ משליחות. זה לא חשבון, זה לא אנגלית, זה לא גיאוגרפיה. זה הם. החיים שלהם ואיזה אנשים הם הולכים להיות בעולם הזה. זה צילום חברתי. והעובדה שזה קורה בין כותלי בית הספר לצד מקצועות הליבה, אומרת בוודאות שהמהפכה החברתית החלה.
חברו עכשיו את סוגיית החרם בראשית דברי יחד עם נושא צילום חברתי בבית הספר. השיעורים והמפגשים הכי חזקים שהיו לי עם הילדים היו על נושא הזה, חרם. הבנתי דרך הילדים שיש לו כל כך הרבה צורות ופנים. יש את המוחרמים, יש כאלה שרק במשחק אחד לא השתתפו וכל-כך חוששים מחרם, שכבר מרגישים מוחרמים, ויש כאלה שדווקא אוהבים או נמצאים בקשרי ידידות עם המוחרם, אבל מפחדים להיות שונים בשל החרם ולכן משתפים פעולה עם החרם, ועוד ועוד. כך, שעלה, שחרם הוא דינמיקה שנוגעת בכל אחד ואחד מהמשתתפים בו, הן הפעילים וכמובן הסובלים. אין אחד שאין לו את נקודת המבט והרגש האישית שלו.
בצילום חברתי, כאשר מנסים לצלם תמונה שהיא נקודת מחשבה, דעה, מסר זהו רגע נדיר של תחילתו של שינוי בהתנהגות. אני רואה את הדינמיקה שמתרחשת בכיתות שלי ורואה איך הם נכנסים ואיך הם יוצאים, וברור לי דבר אחד, חייבים להציף, חייבים לתת להם להרגיש ולהתנסות.
אחד הדברים שאני עושה עם התלמידים, אני חושפת אותם גם לתכנים החברתיים שאני צילמתי והצגתי בתערוכות במהלך השנים האחרונות. למשל, סיפרתי להם על תערוכת UP21 שהוצגה לפני 4 שנים במרכז עינב בת"א ובהמשך הועברה לאוניברסיטת ת"א. בתערוכה יצרתי צילומים לילדים עם תסמונת דאון ולאימותיהן עם המסר "הם יפים וראויים להיות בתמונה מושקעת ויפה". נקודת המוצא של החברה שלנו שילדי תסמונת דאון הם בשוליים. מטרת התערוכה היתה לשים אותם במרכז. הילדים שוחחו איתי, שאלו, הבינו על הכרומוזום הנוסף, הוריהם דיברו איתי על התערוכה, ומצאתי את עצמי מכניסה שיח חברתי לכתה. שיח וידע. זה חינוך חברתי שמגיע דרך צילום חברתי.
הכותבת היא עיתונאית צלמת ופעילה חברתית