בכל כיתה וגן יש כמה ילדים אלימים, אלה שנותנים ביסים, דוחפים ועושים פחות או יותר את כל מה שאף אחד לא רוצה שיעשו לילד שלו. רוב ההורים, כשהם שומעים שילדם זכה לביס עסיסי או לדחיפה כואבת, יזעמו, ומיד אחר כך יסננו מבט מאוכזב ושופט להוריו של אותו הילד, ויגידו, בקול או בשקט: זה בא מהבית. הכל עניין של חינוך. עכשיו מגיעה אמא כזאת, אמא לילד המרביץ של הגן, ואומרת: זה לא תמיד החינוך.
״אחד מארבעת ילדיי הוא, אם אין לזה מילה טובה יותר, אלים", כותבת בפתיחות הבלוגרית קונסטנס הול שידועה כאחת שאומרת הכל בפנים. ״לרובנו קשה להגיד דברים לא יפים על ילד, אז אני שומעת אמהות מפנות את הזעם הלאה ואומרות: ילד מסכן, הוא בטח רואה הרבה אלימות בבית. לפני שאתם מסיקים שהכל עניין של חינוך לא טוב והורות קלוקלת, תעצרו״. היא מבקשת בפוסט פייסבוקי מעניין ופוקח עיניים.
״אולי זה גורם לכם להרגיש יותר טוב, המחשבה שיש סיבה לאלימות שמתפרצת מתוך ילד, אולי זה מקטין לדעתכם את הסיכוי שלכם יהיה ילד אלים, אבל לי יש כזה. רומי הוא מפלצת קטנה. היום הפניתי לשניה אתת הגב והוא דחף את אחותו לפינת החדר, בעט בה והרביץ לה בכח. גררתי אותו משם וחיבקתי את בתי. רומי הלך משם והתחיל לבעוט בבני ארלו. יש לו התפרצויות. זה פשוט מי שהוא. עכשיו, אני יכולה להגיד דבר אחד בטוח: בבית שלי יש הרבה עניינים. יש בלאגן, חוקים מאוד קלילים, אנחנו מתווכחים, הילדים הולכים לישון מאוחר, מציירים עד השעות הקטנות, אבל מה שאין אצלנו זו אלימות״.
קונסטנס מתעקשת שיתר ילדיה עדינים ולא יפגעו בנמלה, ושלא ברור לה איך הגיע אליה חבר הכנופיות הצעיר הזה. ״אל תמהרו להסיק מסקנות לפי התנהגות הילד על טיבם של הוריו,״ היא מבקשת. ״ולא על הכשרון שלהם בהורות ובטיפול בו. לחלקנו פשוט נולד ילד כזה קצת מוזר. זו עדיין אחריותנו למנוע אלימות, אבל אם יש לכם ילד עם עניין מיוחד במכות, חייבים לעמוד מולו בכל הכח. אל תענישו אותו באופן אלים. להפך: תנו לו אקסטרה אהבה, חיבוקים, נשיקות וחיבה. עם קצת אהבה תצליחו להמנע מלגדל פסיכופת".
כן, זה גם בגלל ההורים אבל לא רק
"בדרך כלל, כשילד משתמש באלימות כלפי אחרים, בין אם מדובר באלימות מילולית או באלימות פיזית, אפשר להגיד, שכמעט בודאות, אותו הילד לומד זאת בבית", אומרת לנו מדריכת ההורים אור ייני. "זה לא בהכרח כי הוריו אלימים כלפיו או מקללים (אם כי קללות הילד יכול ללמוד בעיקר מהוריו, מאחיו הגדולים, ומתכניות טלוויזיה). לעתים ההפך הוא הנכון. לעתים מדובר דווקא בילד שהוריו מסתובבים לידו על ביצים ומפחדים לפגוע בציפור נפשו העדינה עד כדי כך, שהילד מרגיש שהוא מלך הבית וכל יכול, כי אין איש שיעמוד מולו ויציב לו גבול ברור. משם הוא לומד שמותר לו להרביץ".
אז זה הכל עלינו, ההורים?
"לא תמיד. אם נניח רגע בצד את חלקם של ההורים בהתנהגותו של הילד, הרי שישנם ילדים שנולדו עם בעיות בוויסות החושי והרגשי, דבר אשר מוביל אותם להגיב בעוצמתיות יתר. כלומר, אם ילד שאין לו בעיות ויסות רגשי ייעלב ממשהו ויעקם פרצוף, הרי שילד עם בעיית ויסות רגשי יכול לנוע בין התפרקות בבכי, לבין טירוף של זעם חסר מעצורים. אם נוסיף לכך בעיית ויסות חושי, הרי שנקבל ילד שלא מרגיש כמונו את עוצמתו שלו, וכן המגע בו יכול, לעתים, להטריף את חושיו.
"תוכלו לראות ילדים שמרביצים כשמישהו רק מתקרב אליהם, לעומת ילדים שמחבקים בחוזקה עד כמעט חנק הילד השני, ולא מתוך רצון להרוג, אלא דווקא מתוך אהבה גדולה. ההבדלים קשורים לסף תחושה נמוך או דווקא גבוה בעור. כל אחד נולד עם החבילה הייחודית שלו".
ומה אנחנו יכולים לעשות?
הבשורות הטובות, מסבירה ייני, הן שיש מה לעשות עם זה, והכוונה היא לא לשבת בחיבוק ידיים, ולהגיד: זה הילד שלי, ככה הוא, תתמודדו. "למה? כי אחרת כל הסובבים את הילד יהיו מסכנים ויתרחקו ממנו, ואז גם הוא יהיה מסכן. אפשר לעזור לו, בין אם לקחת לריפוי בעיסוק, ובין אם לקבל הדרכת הורים, כדי שהילד לא יפרק את שאר האחים בבית או את הילדים בגינה הציבורית. אז נכון שהוא תמיד יהיה יותר קצר, כי אולי כל מגע קל שבקלים בו מטריף את חושיו בגלל רגישות היתר שיש לו בעור, אבל זה לא אומר, שאי אפשר ללמד אותו פרשנות נכונה של סיטואציות חברתיות, כדי שיבין שילד אחר בא עם כוונה טובה, וגם ללמד אותו כיצד מרגיש הצד השני, כי זה כואב לו. עם המון עבודה נכונה, הילד שלכם יכול בהחלט ללמוד איך להגיב בצורה לא אלימה. ויש גם ילדים עם בעיות התנהגות חמורות, שבאמת לא מתאימים למסגרת רגילה, אבל הם חריגים ונדירים יותר. כאשר אחד הילדים תוקפני כלפי אחיו יש מקום לבדוק את עצמכם, כהורים, מכיוון שמעבר לכל האמור, יתכן שאתם נותנים יחס אחר, מועדף אולי, לאחים האחרים, מה שגורם תסכול לאותו ילד, והוא מצידו, יעשה כל שביכולתו להראות לכם את כאבו.".
>> מה אתם עושים כשהגננת אומרת לכם שהילד שלכם אלים?
"הבן שלי מרביץ וזה לא באשמתי"