משהו טוב קורה לנו כחברה בעקבות פרשת האונס הקבוצתי באילת. משהו בפרשה הזו, אולי גם בעיתוי שלה, מזעזע ומנער אותנו מהישיבה הפאסיבית מול הדיווחים במהדורות החדשות. למעט מיעוט של פעילים, רוב הציבור נחלק לאלה שבעבר גיבו את הנאשמים וגינו את הנאנסת, במקרה הרע (ראה פרשת האונס באיה נאפה) או ציקצקו בחמלה ובגינויי מקלדת, במקרה הטוב. הפעם נכנסה תחושת מיאוס ודאגה שלא נעשה מספיק ושאי אפשר יותר לעמוד מהצד ולצפות שמישהו יפסיק את הדבר הנורא הזה. הפרשה הזו חדרה את קירות הבית הבטוח והמוגן לכאורה ואנחנו מרגישים שזה נוגע בנו, בילדים הפרטיים שלנו.
הבנים והבנות שלנו יכולים להיות הפוגעים, הנפגעים או אלה שצפו מהצד בזוועה ולא מנעו אותה ותחושת האין אונים הזו מוציאה אותנו לרחובות, לתמוך בנאנסת ולצעוק גם את מצוקתנו: משהו חייב להשתנות.
הילדות שלנו שונה מאוד מהילדות של הילדים שלנו. פעם ילדים יכלו בסקרנות ובתמימות טבעיים לחקור את המיניות של עצמם. ד"ר טוני קוואנה ג'ונסון, חוקרת מיניות של ילדים, קוראת לזה מיניות של גילוי. היום, מרגע שהוצאנו אותם מעורסלים ומוגנים מחדר היולדות, הם גדלים במציאות רוויה מיניות ישר לפנים: בפרסומות, בסרטים, בתוכניות הריאליטי, באפליקציות, בחנויות המשחקים, בשיח סביבם. במקום מיניות של גילוי, אנו עדים למיניות של חיקוי וההתפתחות המינית הבריאה של ילדים נדרסת ברגל גסה.
אם בילדותנו התגלגל מגזין פלייבוי לידיים סקרניות, היום במרחק נגיעה, תרתי משמע, עולה סרטון פורנו עם אלימות, אגרסיביות, כאב והשפלה קשים. קבוצה של גברים אלימים בועלים אישה אחת, מצלמות מתוחכמות מתעדות את האלימות הזו מזויות בלתי אפשריות. פעם תעשית הפורנו כוונה למבוגרים, היום קהל היעד הוא ילדים בני 12-13. עד כיתה ג' ארבעה מתוך עשרה ילדים נחשפים לפורנו והנתונים האלה בסימן עליה. לא די בתוכנות הגנה שמונעות ומסננות תכנים כאלו, כי הם יפגשו אותם במקרה או בכוונה, בבית או בטלפון לא מוגן של חבר.
המיניות המתפתחת שלהם אינה מסוגלת לעבד את הפיקציה הזו, הם חווים מצוקה נוראית, חרדה אמיתית, טראומה שמקבלים ביטוי במופע של מעשים מיניים שאינם תואמים את גילם, כמו נגיעה בוטה באיברים פרטיים של אחרים או חיכוך אגן בשולחן בכיתה מלאה ילדים. והדבר הנורא הוא, שהבסיס הרקוב הזה הוא נקודת הפתיחה להתפתחות המינית שלהם, ובגיל ההתבגרות הם מיישמים, איך לא, את מה שהם למדו בחסות השתיקה הנמנעת שלנו, ראה האונס באילת.
כשאנחנו בוחרים לשתוק אנחנו שולחים אותם לגוגל, לחבר/ה עם מידע מפוקפק, לג'ונגל פראי שאנחנו המבוגרים אולי יודעים איך להיזהר בתוכו אבל לילדים שלנו אין סיכוי לשרוד
לילדים שלנו מגיע לדעת שמיניות היא חלק יפה בחיים, לא דבר סודי שהס מלדבר עליו. למיניות אין קשר לאלימות. מיניות היא משהו קסום ונפלא שכרוך ביחסים עם אדם אחר והולך ביחד עם חום ואהבה, עם הסכמה, הדדיות וחדווה. אנחנו צריכים לדעת שכשאין שיח בריא על מיניות בבית, אנחנו מפנים אחר כבוד מקום לאחרים עלומים שישלימו עבורם את המידע החסר. כשאנחנו בוחרים לשתוק אנחנו שולחים אותם לגוגל, לחבר/ה עם מידע מפוקפק, לג'ונגל פראי שאנחנו המבוגרים אולי יודעים איך להיזהר בתוכו אבל לילדים שלנו אין סיכוי לשרוד.
האמת היא שאף אחד לא הכשיר אותנו לתפקיד הזה ורובנו מתקשים לרצות אותו. אולי מתוך תפישות שהשתרשו כבר בילדותנו שלדבר על מיניות בבית זה דבר מביך, המחשבה שהם צעירים מידי, למה להכניס להם רעיונות לראש? שבית הספר יכין אותם. יהיו הסיבות אשר יהיו, אנחנו ההורים והתפקיד ההורי מחייב אותנו להגן על הילדים שלנו: מצד אחד לתווך להם את המציאות בצורה מותאמת ומצד שני לסנן ולמנן את החשיפה לפחות עד גיל ההתבגרות.
אנחנו רוצים להקדים את המסכים. ליזום שיח על איך הם באו לעולם, כבר מגיל 3-4. לעדכן את השיח החיובי הזה ולהמשיך לטפטף אותו לאורך הילדות, להתאים אותו לגילויי הסקרנות, ליכולת ההבנה וההכלה ולהתפתחות שלהם. בבית כזה גדלים ילדים שההטבעה הראשונה של מיניות על התודעה היא הטבעה בריאה ואם הם נתקלים בתוכן רע, זה לא יסתדר עם מה שהם כבר מכירים ויש סיכוי טוב שנשמע על זה, כי 'בבית שלנו מדברים על דברים כאלה'. כך אנחנו מצמצמים משמעותית את הפגיעה ומאפשרים לעשות להם תיווך מותאם של המציאות ולהגן עליהם.
מה אפשר עוד לעשות?
- לכו ללמוד חינוך למיניות בריאה אצל ילדים. לכאן נכנסים היתרונות הטובים של הרשת האינטרנטית שמלאה בתכנים מצויינים, הכשרות של הורים בקבוצות ובפרטני, הרצאות מותאמות להורים לילדים בגילים שונים, ספרות מקצועית מותאמת גם להורים.
- אתם נבוכים? דברו על זה, יתכן שגם הילדים מרגישים כך. שיח כזה בגובה העיניים יתקבל בהערכה ויאפשר לכם להעביר את המסר שעל אף המבוכה חשוב לכם לדבר על כך ואתם יודעים מה לומר בענין.
- דוגמא אישית - בכל רגע ורגע, גם כשנדמה שהם לא פה או עסוקים במשהו אחר, צופות בכם עיניים סקרניות וחקרניות שאנחנו המודלינג שלהם. שימו לב למה שאתם אומרים ואיך, למשל שימוש במילים מחפיצות, קללות, קיטלוג מיגדרי. שימו לב לתגובות וגם להעדרן.
- השקיעו את עצמכם בביסוס יחסים טובים במשפחה, יחסים מכבדים, עם שיוויון ערך וכבוד הדדי שבונים אמון, זה ישתלם לכם.
- בלי משפט. אם אתם רוצים להיות הכתובת הראשונה אליה הם יפנו בעת מצוקה, אל תמשטרו, אל תבקרו, אל תשפטו. הם צעירים, הם כנראה יתנסו וישגו ואחריותנו לתווך, להגדיר גבולות ולאפשר מרחב התנסות בטוח בתוכם. ותמיד תמיד תאמינו להם.
- שקפו התנהגות לא מודעת - זו לא אשמתם שהם נולדו בסביבה מבלבלת מוצפת מיניות, בדיוק בשביל זה אתם שם. זה לא אומר שבת ה-8 תפסיק מיד להעלות סרטונים לאינסטוש שמחקים את הדוגמנית התורנית, אבל תתווסף לה מודעות שאלה תנועות שעושות נשים בוגרות.
- דברו איתם על סמים ואלכוהול וגם כאן היו עבורם דוגמא אישית.
- זכיתם בתואר, "הורים חופרים"? לא נורא, משהו מזה בסוף נדבק. ברגע האמת, יש סיכוי שהחפירות שלכם יהדהדו והילד יבחר לאמץ אותן. ספרו לו שאתם עושים את זה כי אתם אוהבים אותו.
ברחובות מונפים שלטים לשנות את החקיקה, להעניש את הפוגעים בחומרה יתרה, לפתוח חדרים אקוטיים בכל בית חולים, לתקצב עמותות שייעודן לתמוך וללוות את הנפגעות, ליישם תוכניות חינוך למיניות בריאה בכל בתי הספר ועוד דברים טובים, הכרחיים ונחוצים. אנחנו לא יכולים לחכות שזה יקרה, אנחנו צריכים לקחת אחריות עכשיו ולהגן על הילדים שלנו, ללמוד איך להיות הורים משפיעים ומכוונים. אולי אם כל אחד מאיתנו יעשה גם לביתו, נצליח ביחד להשפיע על החברה והסביבה בה יגדלו ילדינו.
הכותבת היא אורנה אנג'ל, מומחית לגיל הרך, גיל ההתבגרות וחינוך למיניות בריאה במכון אדלר