"עברנו כל כך הרבה כדי להגיע הנה, וכשהבן שלי חזר מהגן בוכה כי קראו לו 'שחור' – זה הטריף אותי". סיפור החיים של הילדה שעלתה ארצה מאתיופיה בגיל שמונה קורע לב, והיא כל כך רצתה שיהיה לו סוף אחר, אבל החברה הישראלית עוד לא התבגרה, כך מתברר. כשבנה הבכור עילי (6) חזר בוכה מגן הילדים, הלב של ירוסאלם אסרס, שני מששה בשמה הישראלי, נשבר.
בשנות ה-90 היא הצטלמה לשערי מגזינים ולהפקות אופנה, והצבע הכהה שלה השתלב יפה עם מגמה עולמית של דוגמניות כהות עור. סיפור חייה הייחודי של שחקנית התיאטרון, הדוגמנית ומנחת הקבוצות, שכלל לימודים בכפר הנוער הדתי חסידים בחיפה עם עוד ילדי מהגרים גרם לה לחשוב שהישראליות כבר למדה לחבק את השונה. כשהבינה שהדרך עוד ארוכה, החליטה שהיא חייבת לעשות מעשה.
כשבעלה מאיר והיא בחרו לגור בשכונה המתחדשת נווה שרת, שכמעט לא מתגוררים בה יוצאי העדה, שאלו אותה חברות אם היא לא חוששת שבניה - עילי (6), תובל (5) ויועד (3) - יהיו האתיופים היחידים בכיתה ובגן. היא לא הבינה את עצם השאלה, אבל אז החלו השאלות: "איך הצלחתם לקנות בית בצפון תל אביב? באמת, בעלך עובד בבנק?" .
בביטחון העצמי הגבוה שלה הצליחה מששה להדוף את ההערות, ואז זה הגיע מכיוון לא צפוי. "מגיל שנתיים עד ארבע עילי היה בגן ויצ"ו. לא הרגשנו שום דבר חריג", היא משחזרת. "הכל התחיל כשהגענו לגן עירייה. עילי התחיל לחזור מהגן עם סיפורים לא נעימים. הילדים סירבו לשחק איתו כי הוא שחור, כי יש לו שיער מתולתל. פתאום הבנתי שחייתי בלה לה לנד. לא חשבתי שאפגוש את זה עם הילדים. החברות שלי סיפרו לי שהילדים שלהם סובלים מהצקות, ואני הייתי בטוחה שלי זה לא יקרה. אמרתי להן שאני מרגישה שאני חלק מהעם. היו לי ביטחון ותקווה שיהיה אחרת. ואני עדיין חושבת שהבושה היא של מי ששואל שאלות מביכות, לא שלי".
חוויה אתיופית בגן הילדים
"חיבקתי את גיבורי ומתוקי, כך אני קוראת לו, ושאלתי אותו: 'יש בגן עוד ילדים שיש להם צבע כמו שלך? או תלתלים יפים כמו שלך?' הוא ענה שלא. שאלתי אותו אם היה עומד בחנות מול מדף שעליו 19 חולצות כתומות ואחת צהובה, במה היה בוחר? הוא ענה שבצהובה. הסברתי לו שכמו שהוא בחר את המיוחד, כך הוא מיוחד ויפה כמו שהוא. בניתי לו את הביטחון העצמי, אבל ידעתי שזה לא מספיק. הספר שכתבתי עוסק בשוני באשר הוא: משפחה שהיא לא קלאסית אבא-אמא, מוגבלות פיזית, כל הילדים שונים באיזה מובן".
הספר "היופי שבשוני" (הוצאת מדיה 10) היה השלב האחרון בניסיון של מששה לקרב את הילדים מצד אחד, ולטעת ביטחון בבנה עילי מצד שני. לפני כן היא ניגשה אל הגננת וביקשה ממנה לערוך פעילות על אתיופיה בקרב ילדי הגן. מששה הגיעה עם אוכל מסורתי בכלים אותנטיים, בגדים מסורתיים ובמשך ארבע שעות נתנה לילדים חוויה מכלי ראשון. "השמעתי להם מוסיקה, רקדנו, אכלנו, סיפרתי להם את הסיפור של המשפחה שלנו, והילדים היו מרותקים. אני מקווה שעכשיו, עם הספר, אוכל לעשות את הסדנה בעוד גנים ובתי ספר".
"הילדים תמימים, ולא עושים בכוונה", מסבירה מששה. "הם לא יודעים להכיל את השונה כי הם לא תמיד פוגשים אותו. לא כתבתי את הספר לילדים אתיופים. כתבתי אותו לכולם. אני מקווה שאצליח לחולל שינוי". פרויקט מימון ההמונים לא הצליח לגייס את הסכום שביקשה והיא מימנה את הפקת הספר מכיסה הפרטי. "היום ילדים עוצרים אותנו ברחוב ומבקשים מעילי חתימה. שלושת הבנים שלי מדגמנים, והילדים רוצים להיות כמוהם".
"תקראי לה ירוסאלם"
היום, כשהיא בת 37, שני מששה-אסרס מבקשת "קראי לי ירוסאלם, זה השם שלי". במשך שנים רבות לא השתמשה בשמה, אבל עבור מששה, השם הזה מסמל דרך ארוכה וכמיהה ארוכת שנים. היא עלתה ארצה ב-1989 כשהייתה בת 8, עם אביה ובניו מאישה שנייה. אמה וחמישה אחים נוספים, מאב אחר, נותרו מאחור באדיס אבבה. "אבא שלי ביקש מאמא שלי לקרוא לי ירוסאלם. הוא אמר לה: 'תקראי לה ירוסאלם, והיא תביא לנו את המזל להגיע לירושלים'. גדלתי על הסיפורים על ירושלים, ורציתי לראות את המקום שעל שמו אני קרויה". הילדה בת ה-8 התעקשה, האם ויתרה.
שש השנים שבילתה בפנימיית כפר חסידים זכורות לה כשנים נפלאות. "זה היה קיבוץ גלויות אחד גדול. היו אמריקאים, היו רוסים, ארגנטינאים, צ'כים – כולם היו שונים. אף פעם לא הרגשתי חריגה, כי אף אחד לא דמה לאף אחד. היינו כמו משפחה". בשנת 1995 התגייסה לצבא כחיילת בודדה. היא התגוררה בבית הצנחן ברמת גן ושירתה בתפקיד רכזת כ"א בקריה ובשלישות ברמת גן.
היופי שלה משך מבטים, והחברים עודדו אותה לדגמן. "גם אמא שלי דגמנה באתיופיה, כשהייתה צעירה, אבל אותי זה לא עניין". בזמן השירות הצבאי החליטה בכל זאת לנסות. בסוכנות יולי, אצל אריק בן זינו, היא עשתה את צעדיה הראשונים. היא קיבלה אישור מיוחד מצה"ל והקריירה נסקה. במשך כל השנים האלה אמה של מששה וחמשת אחיה עדיין חיו באתיופיה. בזמן השירות היא קיבלה אישור לחופשה מיוחדת ונסעה לבקר את המשפחה בגונדר ובאדיס אבבה.
עם תום השירות החלה ללמוד במכינה לקראת לימודי משחק אצל ניסן נתיב וגרה לבד בתל אביב. כמה חודשים לאחר השחרור מצה"ל נפטר בעלה של האם, ומששה הבינה שמצבה לא טוב. "קמתי ונסעתי. אמא שלי הייתה חצי בן אדם. לא אוכלת, בוכה, ובקושי מסוגלת לטפל בחמישה ילדים, שהקטנה שבהם בת שלוש". אחרי חודש של שהות עם המשפחה בגונדר נאלצה מששה לנסוע לאדיס אבבה כדי לחדש את אשרת השהות שלה במדינה.
היא שכרה רכב, לקחה איתה את האחים הצעירים ונסעה לאדיס אבבה. הנסיעה נמשכה כיומיים ולאחר שהצליחה לסדר את המסמכים התכוונה לארגן את הילדים ולנסוע בחזרה לגונדר. דפיקה בדלת בשעת בוקר מוקדמת הביאה עמה את הבשורה המרה על מות האם. "התמוטטתי ואושפזתי בבית חולים. אחותי בת השלוש אמרה לי: 'אין לי אבא, אין לי אמא, עכשיו את האמא שלנו. אם את לא תחזיקי מעמד אנחנו גם נמות'. הילדים הפכו לילדים שלי".
בת עשרים, אם לחמישה
מששה הבטיחה לאחיה שתחזור ארצה ותעשה הכל כדי שיעלו. היא שבה ארצה, עבדה ושלחה כסף לאחיה כדי שילמדו וניסתה ככל יכולתה להסדיר את עלייתם ארצה. היא ראתה את עצמה כאם של החמישה, ולא הפסיקה לנסות, ולו לרגע. אך העובדה שאמה הייתה מבני עדת הפלשמורה ואביהם של הילדים נוצרי הייתה לרועץ, ומששה התחננה בפני כל מי שיכלה, ללא הועיל. לאחר התערבות של חבר הכנסת דאז, אלי אפללו, נרקמה תכנית: האחים יובאו ארצה באשרת תייר, מתוך כוונה לגיירם כאן. שבועיים לפני הגעתם, חלתה האחות הקטנה, שהייתה כבר בת תשע, ונפטרה באתיופיה. "נשברתי. הבטחתי לאחותי הקטנה שאהיה האמא שלה, ולא הצלחתי לקיים. נשמתי את הילדים האלה, ובמיוחד את הילדה הזאת. היא הייתה אישה בגוף של ילדה, חכמה בצורה יוצאת דופן".
ארבעת האחים הגיעו ארצה. הניסיונות לגיור החלו, תוך כדי בדיקת עברה של מששה. העובדה שלמדה בפנימייה דתית סייעה במעט, אך אז גילה הרב המגייר שמששה היא דוגמנית ושחקנית שמנהלת אורח חיים חילוני. "נפלו לי השמים. הרב אמר לי שאני מתאמצת לשווא". האחים נשארו בארץ עוד כמה חודשים ונאלצו לחזור לאתיופיה. עם השנים נעלם אחד האחים וכיום איש אינו יודע היכן הוא נמצא. "החלום שלי הוא לקבל ממנו שיחת טלפון יום אחד", היא נשברת. "כשהוא נעלם הייתי בהריון הראשון שלי, עם בני עילי. לא יכולתי לטוס וכל בני המשפחה המורחבת עשו כל מה שהם יכולים כדי למצוא אותו, ולא הצליחו". אח נוסף חי כיום בקנדה, ושניים נוספים חיים באתיופיה. "אמא שלי נפטרה כשהייתה רק בת 34, ולא הספיקה לראות את הילדים שלה גדלים. זה קורע את הלב".
את החלום להשלים את לימודי המשחק היא לא הצליחה להגשים. היא המשיכה לעבוד בדוגמנות ושם החלה לחוות את גילויי הגזענות. "אני לא צנועה, אני יודעת שאני יפה. בחיי היום יום אני משדרת ביטחון עצמי, ואני ממש לא מרגישה נחותה. אני מודה לאלוהים על מי שאני – מיוחדת. אבל לא פעם קראו לי 'קופה' או 'שחורה' וזה הרתיח אותי. בכל פעם שזה קרה לא ויתרתי". כשזה קרה בצבא דיווחה למפקדים, ובמקום העבודה לבוסים. "בעולם הדוגמנות עשיתי אודישנים מוצלחים בזה אחר זה, אבל בסופו של דבר כשהלקוח היה צריך להחליט – אמרו לי ששחור לא מוכר. גם במשחק: אם לא כתוב בתסריט או במחזה שהדמות כהת עור – לא ילהקו.
"כל עוד חייתי לבד זה לא הזיז לי. כעסתי או צחקתי והמשכתי הלאה, אבל כשזה קשור לילדים – זה קשה. זה מדיר שינה מעיניי. זה מציק לי. ישראל היא הבית שלנו. באתיופיה היינו יהודים, הוציאו אותנו להורג, סבלנו וכשבאנו לארץ שלנו אנחנו מתמודדים עם המבטים והגזענות. בעלי בא דרך סודן עם אמא שלו, והיא נפטרה שם, בגיל 21. אחיו נפטר בגיל חצי שנה. הוא היה בן שנתיים וחצי כשהגיע לארץ, ולא הכיר את אמא שלו – כל זה כדי להגיע לארץ הקודש. נרצחנו, נקברנו בדרכים בלי שום ציון של מקום וכל זה כדי לבוא למקום שבו אנחנו לא שווים. זה מקומם אותי. זה לא נתפס".