מה הייתם עושים אילו הורים של ילד מסוים החליטו להוציא חלק מילדי הכתה באמצע היום למסיבת בר מצווה מאורגנת מראש והשאירו קבוצת ילדים קטנה להביט בחבריהם יוצאים לחגוג?

בכיתה ז' ברעננה מייצגים הבנים שתי קבוצות כדורסל שונות. אתמול יצאו חלק גדול מהילדים למסיבת בר מצווה של אחד התלמידים. כל מי שלא היה חבר בקבוצת הכדורסל שלו נשאר מאחור.

"הם יצאו בערך שעתיים לפני סוף יום הלימודים באישור מערכת החינוך והבן שלי לא", אומרת אשרת, אימו של נעם. "אני לא חושבת שמערכת החינוך אשמה כי אין לה שליטה אבל מערכת החינוך לא יכולה ליצור אפליה. הבן שלי נפגע. אני חושבת שאותם הורים שארגנו את בר המצווה מגדלים בביתם דור צעיר עם אפס מודעות חברתית, עם אפס אנושיות והם מעבירים מסר לבן שלהם שאומר 'לנו מותר', מסר של התנשאות וחוסר אכפתיות לזולת".

אושרת, פרסמה סטטוס בפייסבוק אחרי שבנה לא נסע לטקס בר המצווה ובו היא כותבת: "לטענת ההורים זכותם לא להזמין את כולם כשמדובר בבר מצווה מורכבת לוגיסטית שאליה מוזמנים רק קרובים ומשפחה. וזה נכון,  זאת זכותם, אך לא באמצע שעות לימודים כששאר ילדי הכתה (8 בסך הכל) מביטים ויודעים שלא הוזמנו. זאת זכותם, כשהם מארגנים אירוע אחר הצהריים או ערב והבן שלהם לא מספר לכולם שחוגגים לו והם לא מוזמנים. וכאן נגמרת להם הזכות".

את מכירה את ההורים? ניסית לפנות אליהם לפתור את המצב?
"אני לא נכנסת לאף אחד לכיס, אבל עובדה שהילד שחגג את יום ההולדת אמר מפורשות לילד שהוא לא מוזמן כי הוא  לא בקבוצת הכדורסל איתו. הילד לא אמר את זה סתם. הדבר היחיד שמשמח אותי במצב הזה זה שהבן שלי מרגיש שאנחנו שומרים עליו ותומכים בו כי הוא נורא רגיש וכואב לי הלב שיש הורים שמחנכים לחוסר שיוויון".

רוני לנגרמן-זיו, מדריכת הורים במכון אדלר, שצריך להכיר במציאות. "כולנו רוצים להרגיש שייכים וחלק בחברה, במיוחד בגיל ההתבגרות, וכאשר חלק מהילדים מוזמנים ואחרים לא – הילדים שאינם מוזמנים עלולים להרגיש עצובים, מתוסכלים, דחויים, לא שייכים, ולא מבינים מדוע לא הוזמנו".

עם זאת, היא מדגישה, ילדינו וגם אנחנו ניתקל מדי פעם במקרים בהם אנחנו רוצים להיות שייכים לקבוצה מסוימת או להיות מוזמנים לאירוע מסוים - והדבר לא יקרה כפי שרצינו. |רגע לפני שאנחנו מלמדים את ילדינו התמודדות עם מציאות בלתי רצויה ואומרים לו 'ככה זה בחיים, תתמודד' - נעצור רגע, ונשב לשיחה עם הילד. בשיחה פחות נדבר, ויותר נקשיב. נשמע מהילד את הצד שלו בסיפור, ניתן שמות לרגשות שהוא מביע ('אני שומעת שאתה מאוד עצוב'), נהיה שם עם המון אמפתיה ('זה באמת לא נעים שלא מזמינים אותך'), נעודד אותו על התגובה שלו ('אני שומעת שהצלחת להתאפק...'), ובעיקר נהיה איתו – נחבק, נכיל, נקשיב.

"ורגע לפני שאנחנו כועסים, זועמים ויוצאים למחאה מתוך הזדהות עצומה (ולגמרי מובנת) עם הכאב שלו, נשאל את הילד: האם יש משהו שהיית רוצה לעשות בעניין? האם יש משהו שאני אוכל לעזור לך? הרעיונות הכי יצירתיים באים מהילדים. אם לנו הכי בא כרגע לפוצץ את המסיבה שהילד שלנו לא הוזמן אליה – ייתכן שהילד דווקא יאמר משהו כמו 'בואו נארגן מסיבה לכל הילדים שלא הוזמנו, שגם לנו יהיה כיף'. המקום שאנחנו פועלים מתוך הזדהות עמוקה עם הילד, כזו שגורמת לנו להפוך את התסכול של הילד לתסכול שלנו (צועקים, כועסים, מרימים מחאת הורים) מבלי ששיתפנו אותו, עלול לגרום לו עוד יותר להתכווץ ולחשוב שאין לו כוח להזיז דברים, ושהוא תמיד זקוק לנו כדי להתמודד ולפתור בעיות".